מאחורי מסיכה: אני כבר לא יודעת מי אני 

אורית התיישבה על הכסא בחדר הטיפולים. "למה את כאן?" שאלתי, "באתי רגע לפני שאני נעלמת לנצח. כל חיי עשיתי מה שאמרו לי לעשות. אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני רוצה" כך פתחה ואמרה כשהיא זזה בכסא בחוסר נוחות.

"כל החיים שלי הם הצגה אחת גדולה. אפילו אני לא יודעת מי אני, ואולי אין שם בפנים שום דבר. אין מאחורי המסכה שאני מציגה למול העולם כלום. אני ריקה מתוכן, אין לי על מה לדבר, אני בסך הכל בועת סבון יפה, שיכולה להתפוצץ ולהעלם בכל רגע, ואף אחד לא ישים לב שנעלמתי".

אורית הייתה חיוורת, "זו הפעם הראשונה שאני אומרת למישהו את האמת על עצמי. כולם חושבים שאני מוצלחת, חכמה, מבינה, מנוסה, אבל אני לא יכולה להמשיך כך אפילו לא דקה אחת, אני לא יכולה להמשיך לחיות בשקר עבור אף אחד"

"עבור מי את חיה בשקר?" שאלתי. אורית החלה לבכות, "כל החיים שלי הם שקר, הרצון של אבא שלי החליף את הרצון שלי: לאיזה חוגים ללכת, מי יהיה החבר שלי, מה ללמוד בתיכון, לאן ללכת בשרות הצבאי, מה ללמוד באוניברסיטה. אפילו את מקום העבודה שלי הוא סידר לי. אני יודעת שהוא רוצה רק את טובתי אבל אני נעלמתי בדרך, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה... אני לא מסוגלת לקבל החלטות בכלל. אפילו החלטות פשוטות. כלפי חוץ הכל נראה מדהים מבפנים הכל רקוב..."

"פרסונה" - המילה הלטינית ממנה נגזרה המילה personality (אישיות) - משמעותה "מסיכה".
ואכן, לפעמים נדמה לנו ששייקספיר צדק באומרו "כל העולם במה": כולנו שחקנים, לובשים ופושטים מסיכות ותפקידים, לפי מה שמצופה מאיתנו, נהוג וצריך. כל אחד מתנהג אחרת בביתו מאשר בעבודתו, אחרת עם משפחתו מאשר עם חבריו. אבל בניגוד לרוב האנשים, שעוברים מתפקיד לתפקיד בקלות, ועדיין שומרים מבפנים על תחושת המשכיות ואותנטיות אישית, אחרים מרגישים שלהצגה שלהם אין התחלה אמצע או סוף. חייהם נעים מתחת למסיכה תמידית, ובסופו של יום הם כבר לא זוכרים מי הם באמת, מתחת לכל שכבות האיפור. אורית היתה בחורה כזו.
מה שבלט לעין במפגשים שלנו היה שאורית נמצאת מאוד בשליטה. המסיכה שלה היתה מהודקת לפנים ללא חרכים וסדקים, והיה ניכר כי היא מאומנת מאד באיפוק ושמירה על "פאסון". הדיבור שלה היה רגוע ושקט, גם כשתיארה אירועים מרגשים או קשים. קולה נשאר יציב ואפילו מונוטוני, ולא פעם היה נדמה שהיא פשוט חסרת רגש. לשנינו היה ברור, כי כדי להתקדם בטיפול אורית תצטרך להוריד את המסכה ולהסתכל במראה בלעדיה.
קארל גוסטב יונג, פסיכואנליטיקאי שוויצרי, היה מתלמידיו של פרויד, ונחשב שנים ארוכות ליורשו, אבל דרכיהם נפרדו בעקבות מחלוקות תאורטיות והתפיסה העצמאית שיונג פיתח. יונג דיבר על "לא מודע קולקטיבי" - מאגר חוויות שכולנו נושאים בתוכנו ומעבירים מדור לדור. הוא הראה איך תרבויות שונות מפתחות מיתוסים, סיפורים עממיים ומסורות דומות. הדימויים החוזרים ונשנים האלה נקראו בפיו "ארכיטיפים". אחד הארכיטיפים היסודיים שיונג דיבר עליו היה "הפרסונה": התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה, שיש בה מרכיב של זיוף. כשהאדם מנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו בנקל, הפרסונה עלולה להשתלט על אישיותו.
החשש הגדול בהסרת מסכה, שמשמשת אותנו במשך שנים, הוא הגעה למצב של שבר כללי. המסכה נוצרה במהלך הילדות למעשה כמנגנון הגנה, המאפשר להתנהל בעולם. הסרת ההגנה, לפני שבנינו מנגנון חלופי, עשויה לפגוע באורית יותר מאשר לעזור לה.

גם דונלד ו. ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, שהיה מממשיכי דרכו של פרויד, דיבר על הזיוף. הוא עסק בתנאים הבסיסיים שחייבים להתקיים, על מנת שהאדם יפתח, כבר בעודו תינוק, תחושה של עצמיות אמיתית, טבעית חזקה ובריאה. התינוק זקוק לאמא קשובה ואמפתית, "אם טובה דיה", שאמנם אינה יכולה להיות מושלמת, אבל עושה השתדלות גדולה על מנת לספק את צרכיו של תינוקה ולמעניקה לו סביבה בטוחה שבה הוא יכול להתפתח גופנית ונפשית.
אם אין תנאים טובים כאלה להתפתחות, האדם מפתח "עצמי מזויף" - false self - חזות מזויפת שהוא מארגן לעצמו, כדי להגן על עצמו ולהתמודד עם העולם. העצמי המזויף מסתיר את העצמי האמיתי ומגן עליו מפני ניצול. לכל אחד מאיתנו יש מידה כלשהי של עצמי מזויף, אבל במקרים קיצוניים, האדם מאבד במשך השנים כמעט כל מגע עם החלק האותנטי, היצירתי, החי והאמיתי שבתוכו ונשאר עם "המסיכה" בלבד.
בשיחות עם אורית התגלתה במשך הזמן תמונת ילדותה, ושפכה אור על הזיוף שהיא חווה בהווה. אורית גדלה במשפחה קטנה, בת לאם דכאונית וחלשה ואב שתלטן. אביה אהב אותה והעדיף אותה בבירור על שאר ילדיו, כי דמתה באופן מדויק לאמו האהובה שנפטרה מעט לפני לידתה של אורית. כל השנים פינק אותה והרעיף עליה תשומת לב, אבל גם דרש ממנה להצליח כמוהו, להתקדם, להשקיע ולהתאמץ. הקפדנות שלו והדרישות הגבוהות עייפו אותה, אבל היא ידעה שלא יאפשר לה לעצור, להתעצל או אפילו סתם לנוח. היא הרגישה כל חייה ב"מחנה עבודה" אינסופי, שבו היא נדרשת לנפק תוצאות והישגים, ואף אחד לא מתענין או בודק אם היא בעצם עושה את מה שהיא רוצה בכלל.
גיל ההתבגרות עבר על אורית ללא מרד. בהיותה ילדה טובה וצייתנית אפילו לא חשה כל צורך למרוד. מאז ומעולם חשבה על עצמה שהיא לא מבינה את העולם ולא תצליח להתמודד בו, מבלי התמיכה והמשענת היציבה של אביה, שהמשיך לדחוף אותה קדימה כל השנים. היא התרגלה לכך שהוא מחליט וקובע עבורה כמעט בכל נושא.
הספקות החלו להתעורר בצבא, עת שירתה רחוק מהבית. אורית גילתה שהיא לא כל כך חלשה ולא מתמודדת כמו שחשבה על עצמה כל השנים. בתוך תקופה קצרה הפכה לחוליה משמעותית בבסיס בו שירתה, קודמה במהירות לתפקידים בכירים בהרבה מדרגתה הרשמית, וקיבלה בסוף השנה הזמנה לבית הנשיא כחיילת מצטיינת. הפעם, ידו הארוכה של אביה לא היתה כלל קשורה בדבר. אבל למרות שהרגישה שהיא מתחזקת, ולראשונה עושה מה שהיא רוצה בדרך שהיא רוצה - החזרה הביתה עם סיום השירות החזירה את הדינמיקה הישנה: אבא בוחר עבורה מה ללמוד, איפה ללמוד, לאן ועם מי לצאת.
היום, בגיל 30, עם תואר במקצוע שהיא בכלל לא בטוחה שהיא אוהבת, ועבודה שכלל לא מספקת אותה, אורית מתחילה את המסע הארוך שלה - המסע פנימה. איך תמצא זוגיות, אם היא לא יודעת מי היא? איך תדע את מי היא אוהבת, אם היא לא אוהבת את עצמה? הדרך פנימה עוברת דרך הסרה הדרגתית של המסיכות הפסיכולוגיות ומציאת "העצמי האמיתי" מתחתן. בדרך אורית נתקלת בכאב וקושי, כמו גם באבל על השנים האבודות שחלפו מבלי שוב. אבל יש גם הפתעות חיוביות בדרך - מסתבר שהיא בחורה שובבה ויצירתית הרבה יותר ממה שחשבה על עצמה, ופתאום יש מקום בחייה גם להרפתקאות, התנסויות חדשות והזדמנויות.
פורים שמח.
אנחנו מאחלים לכם שתלבשו מסיכות רק כשתרצו, ותדעו תמיד איך ומתי מסירים אותן....

פורסם במדור יחסים Ynet