בפינת בוגרשוב פינסקר, בדיוק מול AM PM. הוא יצא, אני נכנסתי, כלומר התכוונתי. אולם כפי שציפיתם, לא יצא לי, הרי אפילו בבלוג המשעמם הזה שלי לא אוכל להלעיט אתכם בחוויות קניה במרכול, על אף שאם לגרוסמן מותר לחרבש על פני עשרות עמודים על מופע סטנדאפ בספר, גם אני יכול או סבור שיכול למרוח חצי עמוד על קניה בסופר. [סוס אחד נכנס לבר – הספרייה החדשה 2014].
הסיני החכם לבש את מה שחכם סיני צפוי לעטות, כובע מחודד ומעוגל כמו של טורקוומדה, גלימה עם נצנצים אמיתיים, לא כאלה שאפשר לקנות בשוק לוינסקי בשקל ואפילו מקל קסמים היה לו, שחור עם ג'ולה שקופה וגדולה בקצה, ובתוכה בדיוק הקרינו סרט פורנו סיני.
כבר בראשית הקצרה הזאת, פתחתי נתיבי כתיבה שיכולים להימרח על פני מאות עמודים של ספר.
נניח אודות תעלומת הקונים בסופר, בייחוד זה שיש לו יותר סניפים מחתולי רחוב פלוס הומלסים, לא כולל את זו שמתגוררת בכיכר הבימה, כי לה יש תפקיד בהמשך, לכן יהא זה בלתי הוגן לעשות בה שימוש מוכפל וכבר בעמוד הראשון של הספר וכל זאת במרכול שאין בו כלום ומה שיש, נמכר מה זה ביוקר.
מה יהיה אם כן, נתיב כתיבתי הפעם.
ללא ספק יהא קשר לחכם הסיני, הרי בפגישה עמו פתחתי, לא כן? וכיצד מפגש אקראי בפתח של סופר הופך לפגישה שמצדיקה את כל המלל?
כאן אלמנט ההפתעה, הבלתי צפוי שכל כך חשוב בכתיבה, על אף שהיא נעדרת אצל גרוסמן לגמרי, חרף כשרון כתיבה ענק, הסקירה של מופע הסטנדאפ משעממת.
ואילו אצלי החכם פנה אלי וצקצק, "צוק צוק", "צוק צוק" ואף נגע קלות בכתפי, [מקל הקסמים, זוכרים], כך שהיה ברור שהוא יוצר אתי קשר. בהיותי איש מנומס בדרך כלל, מיד התפניתי מן העיסוק הבלתי נחוץ של ביקור נוסף ב"אם-פם", ותקעתי בו מבט שואל, שאומר פחות או יותר, "מה אני יכול לעשות עבור אדוני?"
אולם אחטא לעיקר אם אשכח לציין כעת, שהצקצוק היה לרועץ פוטנציאלי לתקשורת ביננו במידה מסוימת. מעת המבצע ההרואי של גנץ ונתניהו בקיץ, "מבצעי צקצוק" באים לי רע מאוד, עד כדי קבס או ליד זה.
למרות זאת הבלגתי, הרי לא כל יום פוגשים חכם סיני ועוד עם מקל קסמים וכל התחפושת.
מה רבה הפתעתי בעת שהאיש פנה אלי בעברית ללא שמץ מבטא סיני או זר, כלומר, דיבר על טהרת ההיגד האשכנזי - תל אביבי וזימן אותי ליישב עמו בסמיכות לשיחה קטנטונת, במהלכה אהיה רשאי לשאול אותו שלוש שאלות ולקבל עליהם תשובה אבסולוטית, כלומר אמיתית, תשובה של 10 מתוך 10.
תחילה נמצאתי חשדן במידה מסוימת, הרי מי בדיוק יכול לתת תשובות ברמה של עשר מתוך עשר, מה גם שכדי לקבל תשובות כאלה, צריך לשאול שאלות שהן בפני עצמן 10, כלומר שאלות שהן האבא רבא של השאלות, כאלה שאתה שואל אותן מתוך ציפייה אמיתית לדעת את התשובות עליהן, ללא מורא או משוא פנים, שהוא מצב הצבירה הרגיל בכגון אלה.
בלבול מסוים נחת עלי בעת שהלכתי - נשרכתי לצד החכם בדרך לגינת בוגרשוב, זו מול הכניסה המערבית לסנטר, במהלכו אימצתי את מחשבתי להעלות מן הבליל בראשי שאלה אמיתית, ברמה של 10 מתוך 10 ותשובה שאצטרך לחיות איתה במלוא העוצמה האפשרית בעתיד שממתין לי או כברת דרך במסלול המתקצר שמשתייר לי באספקלריה של חכמים סיניים ואלה שמעליהם.
הנה לכם דילמה ועוד לאדם, אני, שממש נרתע מן הקונספט, הרי דילמה מצריכה התלבטות ואלה מעוררים כוחות נפש ותעצומות שכבר די הרבה זמן אין לי.
תחשבו רגע, אני יכול לשאול אותו איזה יום נקבע עבורי בפנקס של מלאך המוות.
מה ייצא לי מן הידיעה המובהקת על תאריך מותי, כיצד זה עשוי להשפיע על מהלך התקופה שנותרה לי?
אם זה קרוב, מדובר ככל הנראה באובדן מוחלט של מוטיבציה.
אם זה רחוק, אמשיך לבזבז אותם בסבבה.
זאת ועוד, איזה משמעות יש לידיעה כזאת בעת שהיא משוללת מידע רלוונטי אודות יקירי ו/או הדברים החשובים עבורי, מהם, מן ההתרועעות היום יומית איתם ו/או הכמיהה אליהם נבנים חיי וקשה לראותם בלעדן.
הנה כי כן, שאלה כזאת אינה יכולה להיות שאלה מתאימה, כי היא ישר מתפצלת לעוד עשרות ויותר.
נו טוב, אני יכול לברור אותן ולעלות רק שניים שבאמת חשובים ולזנוח את היתר.
באמת, הצחקתם אותי, הרי יש לי שלושה ילדים בתור התחלה, נראה לכם.
יוצא איפה שהשאלה הזאת והתשובה עליה אינה באה בחשבון מטעמי פרקטיקה בהיותה שאלה דילמתית במידה עודפת.
הנה באה המציאות המכזיבה בדרך כלל ומגישה לך על מגש של כסף את המידע האולטימטיבי ואתה נאלץ לדחותה, בהעדר יכולת הכלה, פשוט ככה.
ובכל זאת. הרי לא כל יום פוגשים חכם סיני שמוכן לתת לך שלוש תשובות מוחלטות?
כך המשכתי לחשוב ולהתלבט בעודנו מתקרבים לגן בוגרשוב. מה אני באמת רוצה לדעת ועל אלה שאלות הרות גורל אני רוצה לקבל תשובות מוחלטות?
לכל הרוחות אני ממלמל לעצמי, עד היום הערכתי שאני בין אלה ששואלים את עצמם כל הזמן שאלות. האם הפגישה הזאת תעמיד אותי על טעות בסיסית בידיעתי שלי על עצמי ועל ההערכה העצמונית שלי ואצא מסיטואציה לכאורה של ויןוין [WINWIN], בידיים ריקות.
האם אשיב את פניו של החכם, "אולי אפגע בכבודו ואם כך אנהג, מה יהיו ההשלכות" מלמלתי?
"לא תפגע בכבודי" מפטיר החכם הסיני וממשיך בצעידה לעבר הגן שמסתמן בעוד כמאה מטר. "אגב, הלכה השאלה הראשונה, נותרו עוד שניים".
פני נפלו, גם בגלל הפסד שאלה כזו קריטית וגם בגלל הפשטות שבה היא נשמטה לי. האם כל כך קל לקרוא אותי אני ממלמל שוב ביני לבין עצמי.
"קל מאוד ידידי, בדרך כלל זה לוקח לי הרבה יותר, אתה קריא כמו ספר".
"יותר משל גרוסמן"? אני פולט בבדיחות דעת, תוך הפניית פני אליו ורק אז אני תופס שבזבזתי עוד שאלה ולא נותרו לי עוד כאלה.
אני מבחין בהבעה של זחיחות דעת מסוימת על פני האיש, קצת מזכירה את הבעת פניו הזחוחה של ביבי, והוא מפטיר לעברי, "השלמתי סוף סוף את המסע, אתה הפראייר המיליארד, איזה טיפשים בני האדם האלה".
אני נסרח לעבר הגן, הוא כבר לא על ידי. על ספסל יחיד אני מזהה דמות קטנה, צלליתה מוכרת. שיער לבן צפוף ופרוע, קומה קטנה, שפופה מעט, קוראת עיתון ולידה כמה שקיות סופר תפוחות בטובין שאינם מזוהים בשלב זה.
אני מתיישב בקצה השני של הספסל ומנסה לחשוב על מה שארע ולהכיל את תוצאותיו בהקשר של ההערכה שלי לעצמי.
האישה, ההומלסית מכיכר הבימה, מפטירה כלפי באגביות מסוימת: "לי זה קרה לפני חמישים שנה, פחות או יותר מעת זו אני הומלס".
"את מדברת על החכם הסיני"?
"לא, אלא על מודעה בעיתון", והיא מצביע על מסגרת שחורה באגף של הודעות האבל.
אני מביט ושוב מביט, מנסה לקום, לא מצליח.
חוטף את העיתון מידה ומסתכל שוב, ואמנם שמי מתנוסס באמצע העמוד, מודעה בינונית בגודלה, בטח עלתה כמה מאות שקל.
בהבזק של פיקחון רגעי אני שולח מבט לפינת העיתון ורואה כי כתוב שם 17.04.... את הרביעייה האחרונה לא הספקתי, ההומלסית הקטנה חטפה את העיתון ממני והפטירה בקול כעוס משהו: "את המידע החסר איני רשאית למסור, גם בזה כדאי שתראה בונוס מיוחד שאיש לא זכה בו לפניך".
באותו רגע הבנתי למה ימי הולדת מאוסים בעיני מעת שאני יודע את עצמי.
ימי מות והולדת out, תחיי השגרה לבין שדני אלה, אותה, ברוב טמטום, אנחנו, רובנו מפספסים.
נכתב ב – 16/11/2014. אגב, יום הולדתי חל ב – 16/04.
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
