החיבור בין הפנים והחוץ - חיבור העולמות 

ילד מאומץ שונה משאר הילדים – אמר לי אב מאמץ באחד המפגשים.

בוא נבדוק יחד את המחשבה הזו ב-4 שאלות:

1| האם זו אמת? – כן, הייתה התשובה. גם ההורים האחרים הנהנו בראשם.

2| האם אתה יכול לדעת בוודאות? האם אתה יודע בלי שום ספק שהוא שונה? – ברור, ענה מייד.

3| מה קורה לך כשאתה מאמין שהילד שלך שונה מכל שאר הילדים? – המשכתי לשאול.

מה זאת אומרת, הוא עונה, נו ברור שאני מאד דואג לו, שומר עליו, מנסה לשמור בסוד את העובדה שהוא מאומץ כדי שלא יפגעו בו. אני מאד נזהר לא לכעוס עליו, הוסיף הורה אחר, הלב שלי נשבר כשאני חושב על מה הוא עבר והוא כזה קטן – משלים הורה אחר. אצלנו אני מאד נזהרת ובעלי דווקא מחשל אותו ויותר קשוח איתו ואז נוצרים בינינו חיכוכים – אומרת אישה שישבה בצד ושתקה עד עכשיו. אני מתקשר למורה הביתה – אומר האב שאיתו התחילה השיחה, כדי לשמוע ממנה שילדים אחרים לא הרביצו לו. אני רואה לו בעיניים את העצב, מוסיפה האישה, כל הזמן בא לי לחבק אותו, גם אם משקר ואולי אפילו אז בא לי יותר לנשק אותו. מה פתאום?! – מגיב הורה מהקצה של החדר, לי נגמרה הסבלנות, כמה אפשר להתחשב בו, לסלוח לו, להבין אותו, ומה איתנו? מה, אנחנו לא היה לנו קשה כשהיינו ילדים ולהורים שלי לא היה כסף בשביל כלום, אז מה להגיד על אי-פד, מספיק עם הויתורים האלו. תגידי לנו איך להסתדר איתו וזהו.

מאד מעניינת השיחה הזו כאן, אני אומרת. כל כך הרבה דעות, תגובות, הרגשות כלפי המחשבה שהוא שונה משאר הילדים. זה מבוסס על עובדה אחת ברורה – הילד שלכם מאומץ. אבל המחשבה שהוא שונה משאר הילדים – היא המעוררת לחקירה – והחקירה שמתנהלת כאן ממש מרתקת.

ואני מזמינה אתכם להעמיק את הבדיקה של כל אחד מכם עם עצמו ובקול רם –

4| מי תהיו מול הילד שלכם בלי המחשבה שהוא שונה משאר הילדים? הוא בבית, בכתה, במשפחה ואתם לא מתעסקים במחשבה שהוא שונה משאר הילדים – מי אתם?

מה זאת אומרת, שואל האב שממנו התחיל הדיון, את בעצמך אמרת שזו עובדה, נו אז איך אפשר להיות בלי העובדה הזאת? כן, אומר האב מהפינה, הוא מאומץ אבל המחשבה הזאת לא נמצאת בראש שלי כל הזמן, אי אפשר לעצור כל הזמן ולזכור ולהיות כזה עדין, אחר, כמו מזוייף, בלב אני יודע שהוא מאומץ, גם הוא יודע, אבל בחוץ – בכתה, עם החברים ואפילו עם המשפחה בבית – אני מתנהג איתו טבעי, כמו עם שאר הילדים במשפחה.

ומי אתה כשאתה טבעי, בלי המחשבה? – אני מקשה. אני אני, אמיתי, הוא משיב. אני הכי אוהבת אותו – מוסיפה האישה ששתקה, נו אין לי ילדים אחרים אבל כשאני איתו בלי המחשבה שהוא שונה אני פחות מהססת, אני עניינית, מגיבה למה שהוא אומר בדיוק מהלב שלי, נו וגם כועסת עליו לפעמים, אבל הוא יודע שזה צודק, שבאמת מגיע לו שאכעס עליו. האיש מהפינה מוסיף – אני מאמין בו, סומך עליו שיקלוט את הביטחון שלי בו וידע שאני לא מגדל אותו כחלש שצריך רחמים אלא שידע להסתדר בעולם ואיתי הוא בטוח דווקא כי אני לא מפלה אותו. היחסים בינינו חזקים כשאני מחוייב לערכים שלי והוא מרגיש שאני מכניס אותו ככה לעולם הפנימי שלי.

אז לסיכום – ילד מאומץ שונה משאר הילדים – בואו נגלגל את המחשבה הזו לכל הכיוונים, נהפוך אותה ונבחן אותה מכל הזוויות שאפשר:

ילד מאומץ אינו שונה משאר הילדים – נכון שהעולם הפנימי שלו מאד מיוחד, הילד שלי בא מ... וחווה... ועכשיו הוא מוציא את זה עלי ועל הילדים האחרים, אבל בעולם החיצוני – איך אני מגיב אליו וגם שאר המשפחה – ממש לא שונה, כועסים עליו, אוהבים אותו, חלים עליו חוקי המשפחה – כמו כולם, פעם הוא מגיב בבכי, פעם בהשלמה, כמו האחרים. גם לילדים אחרים יש סודות, מוסיפה האמא ששתקה, פתאום שמענו בביה"ס, לא עלינו, איך ילדה גדלה במשפחה 4 שנים והדוד התעלל בה ולא דברו על זה בכלל עד שחברה שלה אמרה משהו ליועצת. ואני, איך אני גדלתי – מתפרצת אמא אחרת שרק הקשיבה, רק בסודות של אמא וסודות של אבא ממה שהיה להם שם בשואה, אנחנו דור שני כולנו גדלנו כילדים על סודות. מי יודע איזה סוד יש לכל ילד בכתה.

כל ילד שונה משאר הילדים – אומר הורה אחד. יש לנו ילד שנולד אצלנו, אבל הולך לבי"ס מיוחד כי הוא שונה מכל הילדים של השכנים ודווקא המאמץ שלנו התקבל מאד יפה. הורה אחר הוסיף – הלוואי על כל הילדים הביטחון שיש לילד שלי, בלי בעייה מדבר על האימוץ שלו ולא מרגיש מקופח, יודע לשמור על המקום שלו בחברה – הלוואי על כולם. באספת ההורים שהייתה, מוסיף הורה אחר, המורה דברה על הגנבות בכתה, הילד שלנו בכלל לא מעורב בזה, תודה לאל.

שאר הילדים שונים מילד מאומץ – ממש ככה, פורצת האם ששתקה, הוא כל כך בוגר, אני רואה לו בעיניים היפות שלו, גם מתוך הבכי, את הרגישות שלו, כפרה עליו, הילדים האחרים לא רגישים ככה. כן, מסכים ההורה מהפינה, הילד שלי יודע ממש לעמוד על זכותו ודיר-בלאק למי שלא צודק במשחק ויודע לצאת מזה ג'מטלמן והשאר סומכים עליו.

ואפשר גם להגיד בהרבה גאווה – ילד מאומץ שונה משאר הילדים – כמו שאמרנו בהתחלה אבל לא בהאשמה. הוא המיוחד שלי, וגם בעיני עצמו, ואין לנו שום בעייה עם זה – שינוי גישה. אחלה ממש!

אז ראינו את המשחקים עם המחשבה הזאת, מה עושים בזמן אמת?? – שואלים ההורים, הרי בחיים אין זמן לשחק, אי אפשר להתפלמס, צריך לתקתק אותה, להגיב מייד – מה עושים?

התשובה שלי – יש לכם שתי ברירות:

ברירה אחת – לתקתק אותה, להגיב מייד ואז להסתכן בלחטוף תגובת נגד, מה שיגרום להסלמה, כעס מצטבר, אי הבנה עד סכסוכים.

ברירה שנייה – לעצור, ממש לעצור לשנייה ברגע האמת, לבדוק מה קורה כאן, לזהות את המחשבה שמפריעה ממש עכשיו, מה עיצבן אותך ממש ברגע זה – ולשאול את עצמכם את 4 השאלות, לחקור את מה שגילתם שעיצבן עכשיו. כמו שעשינו כאן. ואז לפתוח את האלטרנטיבות – להפוך ולשחק עם המחשבה כמו שמצאנו כאן. ככה התשובה והשיחה עם הילד יהיו בהבנה, ממקום פתוח, בוגר ומקבל.

אפשר לשתף את הילד במשחק המחשבה הזה, הוא יכול ליהנות, אפשר לראות יחד את האלטרנטיבות שהיו לו, נוצרת קירבה, אינטימיות, הערכה הדדית רבה, קירוב עולמות ממש.

זה לוקח קצת זמן להתרגל לתהליך הזה. ממש קשה בהתחלה לעצור לרגע, לא תמיד זוכרים את השאלות, לפעמים הולכים ישר למשחק. זה לא אידאלי כי לא בדקתם את השורש – אבל אם רק תתחילו בלעצור רגע – זו התחלה ממש טובה.

מהניסיון שלי – כשעצרתי, חקרתי, שיחקתי עם המחשבה – רק הרווחתי, הבת שלי הרוויחה. לפעמים – זה חזר אלי כמו בומרנג, כי גם אני לא הייתי צודקת – והיא למדה להחזיר לי באותה המטבע – זה היה הרווח הגדול שלי, וברור – גם הרווח שלה.

זה לימד אותי – שהפנים שלה התחבר עם החוץ – שזה אני, המיקרוקוסמוס של החברה.

ואז ידעתי – שהיא על הדרך הנכונה – החיבור של הפנים שלה עם החוץ, עם העולם.

זה מה שאנחנו רוצים, אמרו ההורים, חיבור העולמות, ננסה בבית השבוע ונדווח במפגש הבא.