שאלה של זהות- טיפול קולנועי ביחסי ערבים יהודים 

עיסוק בנושא זהות בכיתה, הוא נושא חשוב, עדין ומורכב. הקולנוע הוא כלי חינוכי מתבקש בהקשר זה שכן קולנוע מטבעו הוא מדיום העוסק בשאלות זהות. זה מתחיל בהזדהות שלנו עם הדמויות (כלומר החיבור בין הזהות של הצופה לזו של דמות חיצונית) וממשיך בעצם הגדרת הגיבור כמי שעובר מסע לגיבוש ועיצוב זהותו (גיבור סרטי הפעולה ישמור לרב על תפיסת זהותו הראשונית ואילו גיבור הדרמה יגלה רבדים חדשים באישיותו).

ישנם סרטים רבים העוסקים בנושא הזהות באופן פילוסופי ומקיף ויכולים לשמש כפתח לדיון מעמיק ומרענן בכיתה. סרטים אלו מיועדים למורים ובעיקר לתלמידים "מיטיבי לכת". ז'אנר המדע הבדיוני מציע לנו את "בלייד ראנר" (שאלת המפתח- מה מגדיר אותנו כאנושיים?) ו"זיכרון גורלי" (שאלת המפתח- האם הזיכרונות שלנו, גם הפיקטיביים, מעצבים את מי שאנחנו?). לגבי הסוגיה האחרונה, אגב, גם "ואלס עם בשיר" הנפלא של ארי פולמן מציע פרשנות משלו. ז'אנר המותחן הפסיכולוגי מוסיף לרשימה את "מועדון קרב" (שאלת המפתח- מי ינצח במאבק תיאורטי בין הזהות המודעת לזהות המודחקת?) ו"ממנטו" (אין לי מושג איך לסכם את הסרט הנפלא הזה בשורה אחת). במובן מסוים גם סרטים דוגמת "כשהארי פגש את סאלי" ו"ביג" הם סרטים העוסקים בזהות שלא לדבר על סרטים העוסקים בזהות מגדרית דוגמת "טוטסי", "טרנס אמריקה" והרשימה באמת אינסופית.

מפאת קוצר היריעה בחרתי להתמקד הפעם בפן מצומצם בהרבה של שאלת הזהות אך בכזה שעשוי לעלות לדיון בכיתה. עשוי ואף רצוי. הזהות הלאומית, דיכוטומיית ה"ערבים" מול ה"יהודים" השגורה כל-כך בשיח הישראלי, מוצגת בקולנוע הישראלי בצורה מורכבת בהרבה מהאופן בו היא מטופלת בחדשות הטלוויזיה, בעיתונות וכמובן בטוקבקים. נציע אם כן מספר סרטים באורך מלא, סרט קצר מצוין לעבודה חינוכית ועוד דיסק להאזנה בשעות הפנאי בדרך לבית הספר.

לא מעט סרטים נעשו על "הסכסוך" לאורך השנים. מדובר בנושא שמתסיס את החברה הישראלית ולכן נוגע גם בעצביהם הרגישים של יוצרי קולנוע. ספרים ומאמרים רבים נכתבו אודות הקולנוע הפוליטי הישראלי אבל כל עוד אנו עוסקים בדיון בית ספרי (ולא בכזה המתנהל בכיתות האוניברסיטה לדוגמא) נדמה לי שדווקא "מאחורי הסורגים" [1984] של אורי ברבש ו"נישואים פיקטיביים" [1988] של חיים בוזגלו הן דוגמאות טובות לסרטים עם פוטנציאל חינוכי.

מאחורי הסורגים

הסרט הראשון מתרחש בבית כלא בו כלואים אסירים יהודים וערבים יחד. ההנהלה מתעקשת ללבות את האש ולהעמיק את הסכסוך בעוד האסירים רואים בהנהלה אויב משותף ובשיאו של הסרט מארגנים יחד שביתה כללית (שביתת רעב, שביתת עבודה, שביתת חופשות ושביתת ביקורים). ארנון צדוק ומוחמד בכרי משחקים בתפקידים הראשיים כמנהיגי שני המחנות ומפגן המשחק המרשים שלהם היה ככל הנראה אחת הסיבות לכך שהסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. גם אם הוא נגוע במעט דידקטיות הסרט מציג בצורה חזקה ומשכנעת את שותפות האינטרסים בין שני הצדדים ואת החלוקה המכאנית והמיותרת בין אלו לאלו.

בסצנה בה ארנון צדוק מכריז על השביתה הוא קורא "השביתה הזו היא שלנו נגדם. כל אחד כאן צריך לבחור אם הוא אתנו או איתם". היינו מצפים שהדיכוטומיה שצדוק מסמן תחצוץ בין האסירים היהודים לאלו הערבים אלא שה"אנחנו" מאגד את כלל האסירים ואילו ה"הם" מצביע על ההנהלה המושחתת והלא מוסרית. האם כל הסכסוך הוא תוצר של התנהלות כושלת של ההנהלה? של ההנהגה? האם ניתן להתבונן באחר ולראות מישהו שדומה לי, שחווה את אותן המצוקות, הפחדים והדילמות? דווקא ההרחקה של הסרט מן המציאות המידית של החברה הישראלית אל בית הכלא (המילה מיקרוקוסמוס פשוט זועקת לשמיים) הופכת את הדיון למעניין יותר ואולי מונעת מקלישאות אוטומטיות השגורות בפי התלמידים, קלישאות שנדלו מן הסתם מדפי הטוקבקים, להיזרק לחלל הכיתה.

אני מתנצל על ה"חתרנות" הפוליטית אבל כמעט מתבקש לצטט שורה משירה של להקת "הבילויים" "חמש הצעות לפתרון הסכסוך". אמנם השיר עוסק בסכסוך ובשיחות השלום ולא בדיוק באופן בו אנו תופסים את הערבי מיפו, נצרת, עכו או רעננה כשונה ובכל זאת: "אולי פשוט נדבר איתם. נזרוק איזו מילה, נסכים על איזה משהו וניקח את זה לשם... הרי בסך הכל לאום הוא המצאה. זה מאפשר לעשירים לדפוק טוב טוב את כל השאר וכל השאר עומדים בבאסטה וחושבים שהאויב הוא שם בחוץ, כששם בחוץ זה איש עם באסטה". גם אם אתם לא מסכימים עם המשפט תודו שזו התחלה טובה לדיון.

נישואים פיקטיביים

"נישואים פיקטיביים" הוא קצת פחות טעון בהקשר הזה. תחת הנושא השנתי "האחר הוא אני" הסרט מספק חומר לדיון רחב יותר מהדיונים המתבקשים. גיבור הסרט, אלדד, גבר יהודי במשבר זהות ונישואין, מתחזה לפועל בניין ערבי אילם ומצטרף לחבורת פועלים למספר שבועות. הפועלים מקבלים אותו בחום ו"חונכים" אותו לזהות החדשה אותה הוא מאמץ. היפוך התפקידים הזה מייצר סיטואציות קומיות אך גם כאלו שצובטות את הלב. זכורה במיוחד סצנת ארוחת הצהריים בה אלדד פשוט לא מצליח להתיישב בצורה המיוחדת בה יושבים חבריו הפועלים בכיפוף ברכיים ונופל שוב ושוב על הרצפה באופן כמעט צ'פליני. העובדה ששלמה בראבא משחק את התפקיד מעצימה את האלמנט הקומי. בפן צובט הלב נזכיר את הרגע בו לקוחות יהודים מגיעים לאתר הבנייה ומשפילים את אחד הפועלים בטענה שהקיר אותו בנה עקום. קלוזאפ על פניו של בראבא ממחיש את הבושה הקולקטיבית שהוא נושא על גבו אלא שזהות הפועל האילם שאימץ מונעת ממנו לזעוק את הזעקה המפעפעת בו.

הזהות הבדויה מתנפצת בסופו של סרט באחד הרגעים המדכאים שאני זוכר בקולנוע הישראלי. אחד הפועלים הביא מביתו צמיג רכב והפך אותו לנדנדה מאולתרת לילדים היהודים שגרים בסביבת אתר הבנייה. אלדד צופה בילד מתנדנד על הנדנדה ובמעין התניה פבלובית ישראלית מעריך כי בצמיג מוטמנת פצצה. אלדד שובר את דמות האילם וזועק "פצצה! פצצה!" בהיסטריה ורץ להוריד את הילד הקטן מהנדנדה. כמובן שבצמיג לא מוטמן דבר והפעם אלו הם מבטיהם המאוכזבים של פועלי הבניין הערבים שממלאים את המסך. ושוב, קלוזאפ של בראבא נבוך ומבויש. אילמותו של אלדד כך נראה מייצגת את חוסר הסיכוי לדיאלוג בין הצדדים.

הסרט עוסק בשלל סוגיות הנוגעות בזהות: יהודית-ערבית, מזרחית-אשכנזית, ישראלית- אמריקנית ומספק שלל אפשרויות לדיון כיתתי מעמיק. דווקא התמונה האחרונה בסרט מעוררת תקווה בתוך הייאוש הגדול. אלדד חוזר לביתו ורואה את ילדו יושב באותה ישיבה מיוחדת של פועלי הבניין בקלות רבה. כנראה שהמרחק בין הזהויות לא גדול כל כך בסופו של דבר.

"זרים"

הסרט "זרים" בבימויים של ארז תדמור וגיא נתיב הוא סרט קצר (7 דקות) שיכול לשמש כמקפצה נהדרת לשיעור בנושא זהות, לאומיות וה"אחר". מדובר בסרט ללא מילים שמעביר באמצעות סמלים פשוטים מסר יעיל ונוח לעיבוד בכיתה. שני צעירים, יהודי וערבי, מתיישבים באותו הקרון ברכבת תחתית באירופה. הערבי קורא עיתון בערבית ואילו היהודי משחק עם שרשרת זהב עליה תלוי מגן דוד קטן. מיד מתחילים מבטים חשדניים. שוב צצה לה אותה הנחת מוצא שהאחר הוא מסוכן, הרבה יותר שונה מדומה. לפתע נכנסת לרכבת חבורת גלוחי ראש, ניאו-נאצים שמתיישבת מול הבחור הערבי ומתחילה לאיים עליו. היהודי מסתיר את מגן הדוד מתחת לחולצה ושותק. הוא לא נמצא על הכוונת. כאשר הרכבת מגיעה לתחנה מצלצל לפתע הטלפון הסלולרי של היהודי והמנגינה, "הבה נגילה" בקולי קולות, חושפת את זהותו. חבורת גלוחי הראש מפנה מבט מאיים ושני הגיבורים שלנו קופצים מהכיסאות ונמלטים ברגע האחרון מהקרון. הרכבת ממשיכה לנסוע ותחושת ניצחון ממלאת את המסך. אבל הניצחון הקטן הזה עדיין משדר פסימיות גדולה. היהודי והערבי נמצאים משני צדי המסילה- הפער עדיין גדול. כל אחד לקח בטעות את תיקו של האחר. תיק הוא מטאפורה ברורה לזהות- הספרים שאני קורא, המוסיקה שאני שומע בנגן, תעודת הזהות, תמונות האהובים עלי. "תיק אישי" לכל דבר. החלפת התיקים מרמזת על דמיון בין השניים, בקלות ניתן להתבלבל, אלא שאז הם משליכים את התיק זה לזה, שולחים מבט מתנצל על החשדנות הראשונית (שימו לב שהמבט המתנצל הוא מוטיב חוזר בטור זה) והולכים איש איש לדרכו. מניסיון, מדובר בקטע נפלא לפתיחת שלל דיונים בכיתה.  חשפו אותו ביו-טיוב תחת Strangers- short film.    

ודיסק אחד לסיום

מדור זה עוסק לרב בקולנוע אבל בהקשר זה של זהות רציתי לנצל את ההזדמנות ולהמליץ לכם על הדיסק של להקת "סיסטם עאלי", להקת היפ-הופ מיפו שמונה עשרה חברים ששרים בערבית, עברית, רוסית ואנגלית. מה שנדמה בתחילה כמגדל בבל מוסיקלי מייצר היפ הופ מהפנט שתופס את המאזין למרות שהמילים לא תמיד ברורות. את המילים בעברית הבנתי- הן נפלאות. זועמות, אינטליגנטיות, חדות כמו סכין מלובן. עם הרוסית והערבית הייתה לי בעיה בהאזנה הראשונה אבל אז, בהאזנה השנייה, אתה מבין שזה לא באמת חשוב. האנרגיה עוברת לגמרי, הצליל של השפות האלו מלטף את האוזן, ואיכשהו אני סומך עליהם שגם המסרים בשפות האלו אינטליגנטים לא פחות. להשמיע לתלמידים היפ-הופ בעברית, ערבית ורוסית נשמע כמו הימור גדול. יכול להיות. אפילו אם לא תשתמשו בשירים בכיתה האזנה לדיסק באוטו בזמן הנסיעה לבית הספר "תחמש" אתכם לקראת הדיון הנפיץ בנושא הזהות.   

נישואים פיקטיביים

ישראל, 1988

במאי: חיים בוזגלו

שחקנים: שלמה בראבא, אלי יצפאן

מאחורי הסורגים

ישראל, 1984

במאי: אורי ברבש

שחקנים: ארנון צדוק, מוחמד בכרי, בועז שרעבי