אל תהיי שיפוטית! 

אחת הבעיות הבסיסיות בקשרים אינטימיים בכלל וזוגיים בפרט היא תקשורת שמכילה שיפוטים וטענות. שיפוטיות "מכבה" אינטימיות. היא מרחיקה את בני הזוג, ומלבה יחסים של התקפה/התגוננות.

מרשאל רוזנברג בספרו:  "תקשורת לא אלימה – תקשורת מקרבת" אומר:

"שיפוטים הם ביטויים טראגיים  של רגשות וצרכים"

שיפוט - כלומר הענקת ערכיות, בדרך כלל שלילית, לתכונות או התנהגות של הזולת היא מעשה יומיומי נפוץ וגם לגיטימי. אבל, כשמדובר ביחסים אינטימיים ההתייחסות השיפוטית הזו צבועה בצבע עז של רגשות תיסכול וכאב של ה"שופט" מבן/בת הזוג. הטראגיות שמרשאל רוזנברג מדבר עליה נובעת מכך ששיפוטיות שכל כך טעונה ברגשות ובתיסכול מהווה מיתקפה שסוגרת את הזולת וגורמת לו לגונן על עצמו ולהתבצר בעמדתו. הפרדוכס הטראגי הוא – שבנקודה בה בני הזוג הכי זקוקים לשינוי מצידו של הזולת הם פועלים בדרך שהכי מרחיקה אותם מלעשות את השינוי הזה.

שיפוטיות מצד אחד מבני הזוג נענית בהתגוננות והתבצרות מצידו של הזולת, וכך מרחיקה את שניהם  מהסיכוי לשינוי.

שינוי  דורש מוכנות לשמוע, להתרכך, ולהיפתח אל הזולת וכשהמסר המבקש שינוי הוא שיפוטי, קורה בדיוק ההיפך.

אז אם זה אומר שלא מומלץ להיות שיפוטי, נשאלת השאלה מה הוא ההיפך משיפוטיות? התשובה הנפוצה והמוטעית לכך היא שההיפך משיפוטיות הוא קבלה.

כלומר - במקום לשפוט את התנהגותו של הזולת כלא ראויה - לקבל אותה כפי שהיא. בעיני זה היפוך בלתי סביר ולא ניתן לביצוע.

כי אם יש לך ביקורת על הזולת, יהיה לך קשה מאד ואפילו מקומם להמיר אותה, סתם כך, בקבלת אותה התנהגות....

הטענה שלי ושל כל מי שהוא בוגר גישתו של מרשאל רוזנברג, ושל מורו – קארל רוג'רס היא שההיפך משיפוטיות היא אמפטיה.

אמפטיה כהגדרתה המדויקת איננה קבלה, הזדהות, חמלה, סימפטיה, או ויתור.

אמפטיה היא שינוי נקודת המבט – יציאה מעולמו של המתבונן אל עולמו של הזולת וראיית העולם מנקודת ראותו שלו/ה. ראייה זו כוללת הן את תמונת העולם הקוגניטית, והן את החוויה הרגשית שלו. כלומר אמפטיה היא "לחוות את הזולת מבפנים". פשוט כך. פעולה זו מקרבת אותנו רגשית ותפיסתית אל הזולת מבלי להזדקק להסכים או להזדהות איתו.

לפעמים, השינוי משיפוטיות/התבצרות לשיח כנה והקשבה אמפטית מתרחש מיידית ברגע שהתנאים החיצוניים מאפשרים זאת, ולא מצריך עבודה טיפולית ממושכת כדי להגיע לכך.

הנה דוגמה מחדר הטיפולים:

מרים ושלמה הגיעו לטיפול לאחר שנים של מתח, כעסים וחיכוכים ביניהם.

שלמה הוא מרצה וחוקר באוניברסיטה, ומרים אדריכלית שנמצאת בחופשת לידה מוארכת.  בפגישה הראשונה הם התבקשו לתאר סיטואציה שממחישה מה יוצר מתח ביניהם.

מרים תיארה איך שלמה נכנס הביתה בתום יום עבודה, כאשר שוב, אחרי הפצרות אין קץ מצידה הוא הגיע הרבה יותר מאוחר ממה שמתאים לה, ואז, כאשר היא, שכל היום הייתה עם הילדים (שלושה קטנים, בגילאי 1 – 5) מנסה סוף סוף להרדים אותם ולזכות במעט שקט ,הוא "פורם" את תהליך ההרגעה, מעורר את כולם ומתחיל להיכנס איתם למשחקים, שיחות, והבית שעמד להירגע הופך מחדש למרקחה... למגינת ליבה כמובן.

מרים תיארה את שלמה כך :

 "הוא מצפצף עלי, לא איכפת לו מה קורה בבית, או מה קורה לי, הוא אגוצנטרי ועסוק רק בעצמו. הוא מתנהג כאילו הוא אחד הילדים ולא מבין את האחריות שלו כהורה"

אמירה שיפוטית לכל הדעות...

שלמה הגיב בדרך שאפיינה אותו ברוב 10 שנות נישואיהם – הוא השתתק, נאלם דום והסתגר בתוך עצמו בצורה הפגנתית/שיפוטית כלפי אשתו.

הסתגרות שהמסר הלא מילולי שלה הוא משהו כמו: "עם גישה כזו אין לי בכלל מה לדבר איתך".

הרבה זוגות "נתקעים" כך, בשיח חרשים של שיפוטיות ושיפוטיות נגדית.

שיפוטיות זו יכולה להיות אקטיבית (כמו אצל מרים) או פאסיבית (כמו אצל שלמה)

התוצאה היא אחת – העמדות רק מתרחקות, הפגיעות ההדדיות מתרבות, והסיכוי להבנה הדדית הולך ויורד.

נחזור למרים ושלמה.

לאחר שמרים השמיעה את המסר שלה, עצרתי את השיחה ופניתי לעשות איתם מהלך של הקשבה אמפטית.

ביקשתי משלמה שיתאר מה עבר עליו ברגעים האלה כשהוא הגיע הביתה.

וממרים ביקשתי שתקשיב בתשומת לב ותחזור במילים שלה ותגיד מה היא שמעה שהוא אומר, זאת כדי לעזור לה לשנות את עמדתה משיפוטיות להקשבה אמפטית.

שלמה אמר: "הגעתי הביתה כשאני מכווץ כולי. ידעתי שאני הולך לפגוש את פניה החמוצות של מרים כי הגעתי מאוחר, וכי מצופה ממני להשתלב במה שקורה בבית, ואף הייתי מוכן לכך.  אבל אז ראיתי את הילדים. פניהם אורו לקראתי, והרגשתי איך ליבי כאבא, מתמלא שמחה לפגוש אותם והרגשתי צורך עז לשהות קצת במחיצתם. חשבתי לעצמי לבלות לפחות זמן קצר, אך משמעותי ומשמח איתם, ואחר כך להמשיך בתהליך ההשכבה. ראיתי בזה משהו חיובי גם להם וגם לי. וכמובן שהם נענו לי ברצון"

שלמה תאר, על פי הנחייתי, את החוויה הפנימית שלו. הוא נתן תיאור של החוויה באופן מפורט, מחובר למחשבותיו,צרכיו ורגשותיו.

המהלך של בני הזוג התאפשר בזכות ההנחיה שלי:

שלמה התבונן פנימה לתוך עצמו ודיווח על כך. הוא הצליח לעשות זאת גם כי הונחה להתבונן פנימה ולא לעסוק בשיפוטים על מרים, וגם כי היה משוחרר מהצורך להתגונן בפניה, ביודעו שהיא קיבלה משימה להקשיב בלבד.

 מרים, בעזרת ההנחיה שהיא קיבלה, הצליחה לחרוג מההרגלים האוטומטיים שלה ולהקשיב הקשבה נטו.

וכך - לראשונה מזה הרבה זמן שלמה נמצא בחברת אשתו, אך עם תנאים המאפשרים לו להשמיע באוזני אשתו את מה שלא העיז או לא רצה קודם לכן להשמיע לה.

מרים מילאה את משימתה, וחזרה על דבריו של שלמה, פחות או יותר בצורה מדויקת.

 ואז השתרר שקט בחדר.

ראשונה לשבור את השקט הייתה מרים. היא אמרה: "אנחנו הפסקנו לדבר בינינו כבר מזמן. אני כל כך מתוסכלת מכך ולכן אני תוקפת לעיתים תכופות את שלמה, והוא בתגובה מסתגר בתוך עצמו ובשתיקתו הכועסת.

לראשונה מזה המון זמן אני שומעת איך העולם נראה מנקודת ראותו.

אני מודה שזה ממש שונה ממה שדימיינתי. זה פותח את ליבי ומאפשר לי ראיה חדשה של המצב, ואני ממש רואה אפשרות שאם כך נתחיל לדבר  משהו מהותי ישתנה בינינו" 

המהפך בתקשורת ובהתייחסות של בני הזוג שהתרחש בפגישה הזו איננו הפי אנד.

לזוג המדובר היתה עוד עבודה לעשות. אך בתיאור האירוע שהבאתי כאן רציתי להמחיש  ששינוי של דפוס-יחסים, גם כזה שהתקבע לאורך שנים, הוא אפשרי! ולפעמים הוא יכול אפילו להתרחש ברגע.