חשיבותו של המכסה 

חשיבותו של המכסה.

"אדם המישיר את מבטו אל המציאות אינו יכול  לשיר".  (מישהו , בטח, פעם)

לו באמת היינו יודעים מה טיבו של התהליך לייצור תרנגולת אחת היינו הופכים לצמחונים. שפירושו, אל תשאל מהם מרכיביה של ארוחת המלכים שלפניך אם אתה רוצה אחר כך לאכול אותה. טבעם של המרכיבים הוא שאף אחד מהם בעצמו אינו יכול להיות מחולל של התופעה הרצויה, אבל יחד עם המרכיבים האחרים ותוך שהוא מאבד את התכונות המייחדות אותו הוא הופך באורח פלא למרכבה.  

תחושת הבחילה הקלה שחולפת בכל אדם הגון כשהוא מתבונן בעולם הפוליטיקה הישראלי היא תופעה מוכרת. אין מי שמתבונן שמה ואינו מרגיש את תכולת קיבתו מטפסת מעלה. ויש בזה צדק, המבט שאנחנו נותנים בפוליטיקאים בשעותיהם היפות, גם בזו שבה אנו תקועים עד ליום הבחירות הבא עלינו לטובה, חושף בפנינו את המכניזם המפעיל את המערכת שמרכיביה מצטיינים באנוכיות, טיוח, שיווקיות, אלימות, קטנוניות, שקרים ומזימות.

עולם הפוליטיקה, שעיקרו השגת יעדים בנסיבות מחפירות, מיוסד על התחרות. כדי להיות מסוגל להתחרות צריך הפוליטיקאי להיות מצויד בעזות נפש. על הספסל בירכתי מגרש המשחקים יושבים אנשים טובים , מלאי סגולות שלא היו מצוידים בנתון זה של עזות נפש ונותרו בחוץ.

מטבעו מתבונן האדם בדברים משתי נקודות מבט עיקריות. השטחית והמעמיקה. השטחית מעיפה מבט בתופעה הנגלית, המעמיקה מתבוננת בטיבם של מחוללי התופעה.

כשאדם מביט בתופעה הוא מנתק את עצמו  מן המקור שהתופעה מסתירה ומשרתת. ככל שהוא מרבה להתבונן במחוללי התופעה  כך הוא מאבד את תפיסת מהותו הכוללת של הדבר ואת תפיסת הקשר שלו אל דברים אחרים. לא בכדי נתפס דווקא הדבר המסתורי ביותר מבחינת תודעת האדם, אלוהים, כדבר בעל המשמעות הגדולה ביותר אצלו, אף שהוא מושא התבוננות שאין להבינו: במאמץ ובסקרנות העצומים שהשקיע האדם בכל הדורות בחתירה להבנת האלוהים  הוא הגיע הרבה אל מעבר לידוע לו אודותיו מכתבי הקודש, אלא שהאלוהים נותר בעיניו עלום כבתחילה

נבחן בקצרה את המנגנון הזה על תחום המין.  התנאי הראשוני להזדווגות הוא המשיכה המינית. אלא שהיא מתנדפת כלא הייתה מן הרגע שבו אתה מתעכב על פרטי הגוף הבנאלי של האישה שלפניך [של הגבר שלפנייך].  בהתבוננות בגוף הזה, אדם מאבד אט אט את תפיסת הייחודיות שלו בה הצטיין כשהיה לבוש ובלתי מפוענח. בהתבוננות אדם מזהה שבבסיס כל הזיותיו אין אלא סדרה של איברים שמוטים ונקבים עכורים הדורשים תחזוקה מתמדת שאחרת אינם אלא ביבי פסולת המבטלים מלכתחילה כל הרהור על התקרבות ומגע.

בעצם, הפעילות המינית האנושית שרויה בתחום הצר שבין הגילוי המסעיר שהדמות שבחצאית פה לפניך היא נקבה [זו שבמכנסיים הוא זכר]  לבין חשיפת פרטי האנטומיה של שלה בבדיקה רפואית שגבולה שעמום ובחילה קלה. ואם כן ככל שמושא ההתבוננות של האדם מעורפל, חסר פרטים ומוסתר מחושיו  כך הוא מרגש אותו. התעמקות בפרטים  תוביל את המפגש, אהדדי, לדחייה גמורה המופיעה עם הפיענוח הסופי. [ולראיה, הנזק העצום שבצפייה בסרטים פורנוגרפיים לא חשוב מאיזה כיוון.]

תחושת הקבס העולה בנו כשאנחנו מתבוננים בפעילות  הפוליטית בישראל נובעת בדיוק מכך. אני, ככל אזרח מצוי, לא חשוד באהדה  לפוליטיקאי הישראלי. אבל עלי להודות בצער שהוא לא כל כך אשם.

בעת העתיקה היו סממני השלטון מיסים ומלחמות. קצת יותר מאוחר יכול היה הנתין לפגוש את מלכו בתהלוכה השנתית, כשהמלך היה עובר בסך על מרכבותיו ומשרתיו  מדגים את כוחו ועשרו למשך שעה קצרה ושב ונעלם.

בעבר הסמוך יותר לזמננו, אבל לפני היות התקשורת מקור מידע בלעדי על הנעשה במרחב הציבורי היה זה שרוי בעלטה. את המידע על טיבו של השלטון ועל פעולותיו היה האדם מקבל באמצעות גזרות. הוא ידע על מציאותו של השלטון [דבר לא על טיבו]  במפגש עם  מכתב רשמי, צו,  שקיבל מן הפקיד המקומי. כלומר מה שהובא לידיעתו אודות השלטון היו התופעות שלו כלומר, הכרעותיו לבדן.

המהפכה התקשורתית חשפה בפני האזרח גם את התהליכים מחוללי התופעות. וכשנחשפו התהליכים נחשפו גם שיקולי הדעת האנושיים ועמן הדמויות הפוליטיות שהגו אותם. מכאן הייתה הדרך סלולה אל מצבו של האזרח כגניקולוג מצוי שמעיף מבט קר וסולד אל מה שנתפס כמשאת נפשו הנשגבה של כל גבר ממוצע.  שלמה המלך, נפוליאון, צ'רצ'יל, רוזוולט, ואפילו בן גוריון  זכו לתהילה כמדינאים גדולים גם בגלל שלא היו חשופים למבטה המעמיק חקר של התקשורת. כשאנחנו מתבוננים בדמותו הנלעגת של ראש הממשלה הנוכחי עלינו לזכור שאין ממנים פרנס על הציבור אלא מי שתלויה לו מאחוריו קופה של שרצים. ופירושו, שכולם אותו דבר. ואם כולם אותו דבר אי אפשר לבחון את טיב פעולותיו של המדינאי אלא במבחן תוצאות שיקול דעתו. מנהיג הוא אדם, שכמו כולנו, הוא עבד ליצריו ולעתידו התעסוקתי. ירידת קרנם של פוליטיקאים בעיני הציבור איננה דווקא בגלל האיכות שלהם אלא בגלל מה שמאפשרת לנו המדיה: מבט ישיר אל תוך הביוב.

המהפכה התקשורתית הסירה את המכסה מעל תיבת הפנדורה שבו פועל המכניזם השלטוני. הצעד הבא שלנו צריך להחזיר את המכסה למקומו.

שקיפות שלטונית  היא תנאי למניעת עריצות. לתקשורת המודרנית  חשיבות רבה ביצירת שקיפות שלטונית.  אבל רק בסקירת התוצאות וההישגים, רק בחשיפת שגיאות ושחיתויות. בשום אופן  לא במניפולציות חסרות גבול על אישיותם אורחם ורבעם של נבחרי ציבור. ועובדה היא שההתפלשות בפרטי חייהם של נבחרים , באמצעות מבט פרטני אל המסגרת  לא תורמת להעלאת רמתם כהוא זה. עובדה היא שאותם חדלי אישים  עצמם חוזרים ונבחרים שוב ושוב.

אם נסיט את המבט מן הדמות האנושית אל הכרעותיה, מן התהליכים אל התוצאות , אם נוציא ממעגל ההסתכלות שלנו את האדם ונתייחס רק להישגים שלו אולי נוכל אי פעם להגיב טוב יותר גם ביום בחירות. נוכל אז מתוך מידע ישיר ופשוט ובמחשבה נקיה מפסולת תקשורתית לבחור את האדם הנכון שהוא בעל ההישגים הרבים והטובים ביותר ששפרו את מצבו של האזרח בתקופת כהונתו.

מכאן אפשר יהיה [אולי] גם למדוד שינוי בשיקול הדעת של הפוליטיקאי שעיקרו היום  הונאה עצמית וציבורית, והוא  יהפוך לשיקול דעת שעניינו בהפקת תועלת לאזרח. דבר זה אפשרי רק אם  הפוליטיקאי יידע שזהו מבחנו אצל האזרח, ולשם הוא יכוון את פעולותיו. מעתה ידברו המעשים לא הפרסומות.

[הקשר הצורני ואפילו המהותי בין כל מרכיב בתהליך נתון לבין סגולותיה של התוצאה הסופית הוא מקרי בהחלט. יהודה עמיחי שר אודות המעלית שהיא חדרון מואר וממוזג ועל אודות מה שצונח מטה כשהיא עולה: קרביו הספוגים שמן שחור ומצחין של המנגנון השרוי באפלה ומפעיל אותה.]

ובכל זאת ואף על פי כן כיוון התנועה של המחשבה האנושית כנראה לא ישתנה. הוא ינוע לעולם מן הנסתר אל גילויו. האדם שואף מטבעו לגלות את מה שנסתר ממנו  ולבטל בכך את המסתורין. את המסתורין שהוא כה זקוק לו לשם ההתרגשות. ותמיהה גדולה יש לנו על האדם המתמיד  בחתירתו לחשוף את התהליכים המחוללים אבל לאבד עם הפיענוח את המשמעות. יש בזה הגיון ותועלת כמו באכילה מרובה לשם העונג בדרך להשגתה של בחילה גמורה.