אנשים נכנסים , וכבר בדלת ליבי שואל , מה את הולכת ללמוד היום. מגיעים אליי אנשים הסוחבים "מטען- כבד" כבר שנים. בחדר לפעמים הם מרשים לעצמם להניח אותו ולו לרגע קט.. אותה אנחה היוצאת מההנחה של המטען מאפשרת להם להציץ לשנייה אל תוך הרצונות שלהם מבלי שאף אחד יגיד להם אתה צודק. ברגע שהמפגש מסתיים אני יכולה לראות איך אותו אדם ניצמד שוב למטען כי אחרת הוא לא יצא מהחדר. החיים ב"עונש" מייצגים לא פעם את הכוח העצום והאנרגייה שהולכים להם לאיבוד , במשך הזמן הם הופכים לחלק מהמטען הכבד שלא נוצל , ומתווספים לעול שבדרך כלל נשמע כמו "אין לי כוח יותר, נגמרה לי האנרגייה... "ומי הפוסל- במומו פוסל".. טכניקות הטיפול רבות ומגוונות , כללי האתיקה חייבים לשמר את עצמם ולהגן על המטופל והמטפל בו זמנית. הטיפולים הטובים יותר שאני זוכרת באו ממקום שאני שחררתי פחד עמוק שלי מלעמוד במקומות שהחברה הגדירה כטאבו. אותה אהבה שכולנו רוצים לזכות בא, לא פעם מחפשת להתממש במסגרת "שעת - הטיפול". אדם שבא ומבקש אהבה.. ללא תנאי, ילד שמכה .. הורים אחוזי טירוף ממצב הילד. פרידה , גישור, בכול אותם המצבים נתבקשתי ל"צאת "את גבולות החומר, הידע , ולאפשר ליכולת שכלל אינה שייכת לי לפעול דרכי.
לא פעם שאלתי מדוע רואים בי אותם האנשים מקור לכול זה.. מדוע הם בוחרים לבוא אליי. ממה אני כל כך בורחת שזה מגיע עד פתח דלתי...
המפגש האחרון היה לא קל עבורי, אדם יקר לליבי, שרצה לבוא אל גופי , אל אהבתי, אדם שבא לקחת משהו ממני , הוא לא רצה "לעבוד" הוא רצה בחינם, ללא התחייבות , ללא מחשבה. פשוט רצה להיצמד אל אותו חלק שלא ידרוש ממנו דבר.
בעבודת הגוף מתגלמת ידיעה גדולה, הגוף הוא בעצם המוציא לפועל של רצונות הנשמה . רוחניות אמיתית חייבת להיות מעוגנת בגשמיות כי אחרת רוח ללא מעשה כמו גוף נטול רוח חיים.
הבטתי במשאלת הלב של אותו אדם יקר , ובחיבוק אוהב אחזתי בו , ליטפתי את פניו ריקה מכול דיעה , מכול רצון. הבטתי בנו מחוץ למעשה בנוכחות שתפקידה אחת. לתת לאותה נשמה אפשרות להביט ברצונה , להביט ברצונה המוגבל, התלוי , הנזקק, . לאפשר לו לגעת במה שאין לו בתוכו , לגעת בריקנות החושבת שמילוי רגעי יזין את נשמתה. חשבתי על אותם הרגעים שבהם אנחנו צועקים האמת שלי... ומהי? האם זהו רגע כזה שבו היא מונחת בין ידיי נתמכת ללא תנאי , קרובה לליבי . ומה אבחר לעשות, לנוח בה לכמה רגעים ושוב לחזור אל עצמי. האומנם?
מה פוגש אדם במפגש טיפולי כזה? את עצמו אותי, את רצונו, מדוע אנו כל כך זקוקים למישהו שיחזיק בשבילנו את האמת, במקום לחיות אותה.
לחבק אדם אחר בשבילו .. להיות מראה לכאב, לפחד, לשקר, ולאמת זו אחריות גדולה.
להישאר ברווח בין האמת שלי לאמת שלו, לתת לאמת האחת לבוא.
אותה אהבה שמרשה לעצמה לא לדעת דבר, אהבה תומכת מחבקת, אותה לקיחת אחריות מקצועית לתת למבקש מקום לעצמו, לא פעם מעמידה אותנו במבוכה. ומה מידת הדין והחסד בתהליך זה? נכון האמת האחת והיחידה שכול אחד ואחת סוחבים מטען , גוררים , נושאים, נמנעים, מתכחשים, כול אחד בדרכו, מובל עי" רשימות ארוכות שייש לברר. האתיקה הגדולה מכולן היא לפתח נשמת אדם המביטה במתרחש ורואה לנגד עיניה לא את הפחדים שלה, הכללים החברתיים, הכיפה, הבגד, המשקל, ושאר הטעיות. האתיקה הגדולה היא לדעת לרדת מכול תבונה לטובת האמת של מי שמבקש . אין טיפול שיכול לפסול אמת כזו או אחרת . הטיפול האמיתי הוא כל הזמן לטפל בעצמי בתגובותיי, לצורך שווי הצורה עם האמת האחת.
מה שמונח לנגד עיינינו לא פעם זו האמת שלנו. והיא העיוורת הגדולה מכולן.
מתי אנחנו באמת פוגשים בה , כאשר מגיע אדם נוסף לתקן, ברגע עדין זה , מונחת לפנינו הזדמנות מופלאה לבחור בחיים או במוות. לעשות בחירה חדשה . שם היא מונחת. ברגישות ובתבונה. האלוהים היוצר , המחבר, המגדיל, המקטין, ובעיקר המיטייב.
אלוהיי נתן לי אפשרות לתת קודם לעצמי מקצוע התובע ממני לא להירדם על המשמר.. מקצוע הדורש עירנות שיא. כול אדם עולם, וכך עלינו להתייחס כמטפלים לכול מי שבא בדלתותנו. כניסה אל עולם אחר , הכרה בו, והתייחסות בכבוד מאפשרת לכול צד להתקדם בתיקונו האישי.
אז מי שמחפש אמת לנשמתו , חייב לקבל שהיא" מונחת -לרגליו". הצעדים שהוא יעשה לקראתה הם אלה שיאפשרו לו לראותה בחייו. עשייה זולתית מפתחת מנגנוני חסד, טוב לב, והתעלות הנפש, היא מרחיקה אדם מבעיותיו וגחמותיו, היא מלמדת שאיני מוקד העולם, וכי קיימות מטרות נעלות יותר. עשיית חסד כרוכה תמיד ברגש, וכשאדם מבקש את גופי, הוא מבקש להרגיש שאני מרגישה אותו, ומה רע בכך - יש להוציא לפועל את ההרגשה כך שהיא תקבל תוקף , להפוך אותה למקובלת ונכונה , כך שאותו אדם יוכל להניח את המשא שאינו מאפשר לו להרגיש."ראה נתתי לפנייך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע.. את הברכה והקללה ובחרת בחיים"..(דברים ל טו- יט). התשובה השלמה היא בהחלט שווה יותר מסך חלקיה . החיפוש אחר האמת מחייב פתיחות רב מימדית אומץ לב. הטיפול מאפשר לנו להעמיד את האמת במבחן המציאות, רעיון שלא עמד במבחן המציאות שלא ניתן להוציאו לפועל, אינו אמת."אין השכינה שורה לא מתוך עצלות כי אם מרוב הדביקות". כך האמת מונחת , ראויה ,אין לה דיעה.
בתקופה זו של אביב, של פסח, התחדשות , אנשים יוצאים מתרדמת החורף מחפשים מישהו שיאסוף אותם לקראת היציאה הגדולה ממצרים. אני משתדלת לאפשר להם להתלבש לקראת החג בבגד חדש , אמיתי וראוי לקבלת החג. התהליך הטיפולי לא פעם נודד, רואה ניסים ונפלאות, מאבד אמון, מוצא אותו מחדש , מתפשט ומתלבש, ובעיקר יוצא מגבולות ישנים לחדשים. אני רואה את היציאה לחירות כחג של אמת גדולה. ומאחלת לכולנו לשיר השנה " עבדים היינו .. עתה בני חורין."
בהצלחה.
רות קדם
