כל חיינו אפופים בדילמות. מסתבר שהחיים אינם פשוטים כלל ועיקר. אחת הדילמות הגדולות הפוקדות נשים רבות בגילאי 30+ היא האם לחכות לאהבה הגדולה שתפרוץ מהזוגיות הנכונה והראויה או פשוט להכנע לתכתיבי הביולוגיה והגוף (למרות שניתן היום טכנולוגית להקפיא ביציות אך עדיין להורות יש גם אלמנט של תזמון וגיל סביר לכך- הטבע יודע מה נכון לו!). כניעה כזאת לרוב מובילה את הנשים לכותלי בנק הזרע. מפה, מתגלגלת דילמה נוספת. האם בנק הזרע ולגדל ילד באופן חד הורי או הורות אחרת, כגון: הורות משותפת.
חוקרים רבים בחנו את תופעת הרווקות המאוחרת הפוקדת את הדור הנוכחי ונימקו את התופעה מכמה היבטים שונים:
• לפי אונ' קווינס בראשות ד"ר דניאל קרופ(2012): אדם פועל מתוך הערכה סובייקטיבית של תוחלת חייו. אדם לרוב מעריך שחייו יהיו ארוכים (על בסיס בריאותו, גנטיקה במשפחה, הסטוריית תמותה במשפחה, סיכונים בעבודה, פעילות וכולי) ומכאן מתקבלות החלטותיו. לרוב, מי שמעריך שחייו יהיו ארוכים, מעכב את נושא החתונה והילדים. העדפה ללימודים וקריירה.
• אונ' ניו יורק בראשות טלי שארוט: מחקרים אנטומיים של תפקודי המח מוכיחים כי החלק המופקד על האופטימיות הוא פעיל בשיעור ניכר מהחלק המופקד על הפנמת מסרים פסימיים. מכאן, שאנשים נוטים לראות באופן יותר אופטימי מאשר ריאליסטי. לכן, תפיסה אופטימית גורמת להמתין עם נושא החתונה והילדים. הבנה שהכל יסתדר בזמנו ומאליו.
• אונ' קרנג'י-מלון מפנסילבניה בראשות ג'ורג' לואנשטיין: אנשים מצויים במצב של ציפיה אין-סופית אשר נותן תחושת אושר ואינו תלוי כלל בתוצאה הסופית. הרבה פעמים הציפיה אינה תואמת את התוצאה הסופית. מצב הציפיה נותן תחושה שעוד דברים יתרחשו ושאין צורך לדאוג כעת. לכן עיכוב החלטות משמעותיות.
• ד"ר חווה אנקור בדקה את תופעת הרווקות המאוחרת במגזר הדתי. במחקרה הסתבר שהרווק בגילאים המתקדמים מצוי במצב מנטלי של ויתור וייאוש ו"השתבללות" כהגדרתה. התכנסות לתוך הקונכיה האישית והתרחקות מסביבה חברתית. ד"ר אנקור ממליצה לא להשאב לתהליך הנ"ל ולהיות דינמיים וליזום.
הכמיהה לזוגיות מופלאה ותומכת אשר תוביל לתא משפחתי הרמוני ומכאן לקן חם לצאצאיכם מתנפצים, לא אחת, אל מול עוצמות החיים והדינאמיקה הנוקשה והאכזרית שלהם. מול הרצון העז למציאת האהבה יש את חוסר הרצון להתפשר. נבחן דוגמא: לכאורה, מדובר בבחורה יפה ומוצלחת בחייה הפרטיים (תארים אקדמאיים, בית טוב, קריירה משגשגת, אישיות נעימה ומאירה, יפת מראה וכולי....) אבל משום מה הזוגיות היציבה לא צולחת. ברור שלכל אחד ואחת יש חלק נכבד בחוסר ההצלחה (בררנים מדי, נוקשים מדי, עקשנים מדי, מרירים מדי, מתוחים מדי, רוצים מדי, למודי ניסיון מדי, שיפוטיים מדי ועוד כהנה וכהנה) אבל גם לתקופה הנוכחית הטכנולוגית יש את החסרונות שלה. הטכנולוגיה מגישה לנו הכל קל מדי ונגיש מדי. אתרי ההכרויות למיניהם באינטרנט הם דוגמא מצויינת לנגישות רבה וקלה. לכאורה היצע עצום אבל לאמיתו של עניין אין קונקרטיות. אנשים עסוקים בהקלקות על המקלדת ולייצר פניות רבות ככל האפשר אבל כלל לא מתמקדים בעניין שלשמו התכנסו ומפספסים את האחת או האחד המיוחלים!! המטרה מתרחקת כל הזמן. תחושת ההיצע הגדול מייצרת אופטימיות מדומה אך ללא כל קונקרטיות ממשית.
מכאן, הדרך קצרה לקבלת החלטות כמו: הצבת "דד ליין" לפנייה לבנק הזרע (רבות מכירות את הסיטואציה של הצבת רף לנקיטת מעשה). ברור שברבות השנים, כאשר הזוגיות מתעכבת לבוא, אז גם הדד ליין נדחה, שוב ושוב עד אשר זה הופך להיות קריטי (ביולוגיה, פוריות, "השעון המתקתק", חשש להיות אמא מבוגרת מדי). גם כאן הדילמה לא מסתיימת! האם זה נכון בנק הזרע? האם לילד אין זכות להכיר ולגדול לצד אביו הביולוגי? מה עם התפתחותו ללא צד אבהי? האם זה נכון לילד התפתחותית העדר אב בחייו? מה יקרה כשיגדל וישאל למה אין לי אבא? מיהו אבי? מה שמו? איך הוא נראה? אבי דומה לי? הוא אוהב אותי? שאלות טובות ונוקבות. ובכלל, לגדל לבד את הילד ללא עזרה וללא היכולת לחלוק זאת.
לאחרונה, עולה לדיון גם נושא האחים הביולוגיים כתוצאה מהפרייה של אותו תורם מבנק הזרע לכמה נשים שונות. יתכן שבאותה הסביבה יש מספר אחים אצל כמה נשים שונות ואין לאף אחד מושג על קיומם כלל. סוגיה שיש לתת עליה את הדעת.
לאור מה שצויין לעיל, יש נשים רבות הבוחנות אופציה של הורות אחרת המאפשרת לילד מעורבות עם שני הצדדים ההוריים בגידול ובחלוקת הנטל ההורי על בסיס חוזה ללא זוגיות. היינו הורות משותפת. אופציה ראויה שצוברת תאוצה רבה בדור האחרון. מקובל בקרב הקהילה הסטרייטית והגאה כאחד.
אין ספק שהדור הנוכחי המתקדם כל כך, מכניס הרבה בילבול בקבלת ההחלטות ומייצר דילמות. ערכי המשפחה היישנים (משפחה נורמטיבית) מתערבבים עם הערכים הנוכחיים (רווקות מאוחרת, גיל חתונה מאוחר, העדפה לקריירה והשכלה, תאי משפחה שונים, הורות אחרת, הורות חד הורית). כל אחד חייב להגדיר לעצמו את סדרי העדיפויות עבורו ולפעול בכל הכח לשם כך.
הכל ראוי והכל תלוי צרכים אישיים של כל אחד. בהצלחה!
אייל חן
