מרחב האימוץ בין פתוח לסגור 

המרחב הפתוח והסגור בעולם האימוץ - זה נושא מאד טעון, בועט ונושם כל הזמן. כבר עם ההחלטה לאמץ עולה גם הדילמה כמה לשתף את עולם העבר של הילד, אם בכלל, כמה לגעת בחלק הזה של הילד המאומץ, גם אם הוא תינוק, ובעיקר אם הילד יותר גדול ומגיע עם מטען וזיכרונות.

כך או כך - הילד עובר ממקום אחד למקום אחר. אבל מה קורה עם הנשמה שלו? האם גם היא עוברת? האם הוא עובר כולו, שלם? האם באותו הקצב? אולי המעבר הפיזי קורה מיידית בעוד שלנשמה לוקח זמן להסתגל, להסכים?

לפי הנסיבות בית המשפט פוסק אם האימוץ יהיה 'עם קשר' - מה שנקרא 'פתוח', או בלי קשר עם העבר הביולוגי של הילד. לא משנה מה בית המשפט פסק, הקביעה 'לסגור' את הקשר עם העבר היא ברמה הפיזית, התקשורתית, אבל אי אפשר 'לסגור' את הקשר ברמה הרגשית של הנשמה. הבלבול בנתק המיידי דורש את הצורך בזמן פרדה, שנעשית בקצב שלה. שני אילו לא מסונכרנים. הרגעים האלו יכולים לקחת זמן רב ונדרשים הרבה תשומת לב ורגישות לאפשר לתהליך הזה לקרות ולהשלים אותו באופן מלא ובריא, עד כמה שניתן.

מאידך - גם אי אפשר 'לפתוח' את הלב אם הלב לא יכול, גם אם נקבע 'אימוץ פתוח'. המשקעים אצל הילד כל כך גדולים, התסכול גדול במשיכת הלב לאן? הבלבול בין שתי אימהות, שתי המשפחות בהתנסות החוזרת ונשנית בכל מפגש עם הפרדה ורגשות האשם ושאלות ערך עצמי ושייכות ומחוייבות ? רגעים לא קלים בעולם המורכב של הילד המאומץ.

עד כאן ? ההתבוננות בנפשו ומצבו של הילד.

ומה עם ההורה?

שוחחתי עם אלה (שם בדוי), אמא שמגדלת ילדה גדולה שאימצה ב'אימוץ עם קשר בארץ. היא סיפרה על הקושי הרגשי שהיא חווה כאמא מול המשפחה הביולוגית. החששות שלה ברורים. היא לא שקטה מהשפעת העבר על הילדה, מנוכחות אם נוספת שעם כל המוגבלות שלה להיות אמא - היא עדיין מתחרה. מנקרות בה מחשבות שאולי עדיף נתק מוחלט ולהתבסס בעולמן המתרקם, בלי השפעות החוץ של משפחת המוצא.

סיטואציה מיוחדת זו מציפה את המקום הכואב בנפשה של אלה, בקושי האישי שלה להביא ילד לעולם, דבר שנחווה כנקודה חלשה בהיסטוריה האישית שלה, ובנקודה זו לאם הביולוגית יש נקודת זכות ? עליה היא מודה בכל לב. אלה חשה רגשות חמלה ותודה עזים אל האם הביולוגית ובו זמנית ? קנאה בעובדה שיכלה ללדת.

כל נקודות האלו הן נקודות להתבוננות עמוקה, עבודת ברור פנימית רגשית, מנטאלית, רוחנית, פיזית.

ולפעמים מספיק שההורה מבין נקודות אלו ? כדי לאפשר שחרור גם אצל הילד. עצם ההכלה והקבלה עושים את העבודה. התמורה והסיפוק - בסוף כל יום, בסוף הדרך ? גדולים ומרגשים.

יש דברים כל כך טבעיים - כמו זיכרונות שעולים בלי הזמנה, בלי כוונה.

ויש התכוונות כל כך אמיתית - לעשות רק טוב לילד שהגיע אלינו, למשפחה שלנו, לחיות איתנו.

ביירון קייטי הציבה את המחשבה לחקירה: בכל מקום אחר טוב יותר מהמקום בו אני נמצאת. אני מוצאת שהמשפט הזה כל כך רלוונטי לנו, במרחב של האימוץ. אם האימוץ היה פתוח ? היה יותר טוב, או הפוך ? אם האימוץ היה סגור היה יכול להיות יותר טוב ? מחשבה חשובה מאד לחקור.

ברור לנו שהמציאות נתונה, כל אחד ממקומו ? זה הכי נכון עבורו. ובמקום הזה ? איך ההכלה, ההבנה, הקבלה ? באים לידי ביטוי? ? זו העבודה שלנו, ההורים המאמצים. הילד שלנו הגיע אלינו כי אנחנו ידענו אינטואיטיבית ? שנדע להכיל את הקושי של הילד, נדע להתבונן על הקושי שלנו ובסופו של דבר ? נתחבר, העולמות שלנו יפגשו.

במקום הזה ? הכל כבר פתוח, אפשר לדבר על העבר, לגעת בו, להניח לו, גם אם פסק הדין היה 'אימוץ סגור'.

רן גולדן, שאומץ כשהיה בן 8, סיפר לי שהניסיון שלו מוכיחים שאימוץ סגור היה פסק הדין המבורך והנכון ביותר עברו באימוץ שהגיע איליו. יחד עם זאת ? אימו הביולוגית לא משה מליבו כל השנים. הלב בחן ושקל והפך ודרש ואהב ודחה ? תמיד. לא היה דיבור בבית, לא היה שום מרחב שהעבר שלו יכול היה לעלות, אלא בתוכו פנימה.

המרחב בין הפתוח לסגור בעולם האימוץ הוא אין-סופי בתוכנו פנימה. הוא חי ודורש תשומת לב והתייחסות.

אם אין לזה רשות ולא מקבל ביטוי אז הביטוי החיצוני יכול להיות רחב מאד על הסקלה בין מוזר מאד ועד אלים מאד.

אם יש מרחב ביטוי לאימוץ ? עושר עצום לילד ולהורים, נשמה רגועה, צמיחה גדולה, אינטימיות ותקשורת ושמחה וסיפוק והערכה ואהבה אמיתיים.

אני מאחלת לכולם שנת 2015 מוצלחת במרחב מאפשר ואוהב.

לאלו מכם שרוצים לשמוע איך שומרים על מרחב פתוח ולקבל ממני מסרים ? הירשמו בקישור כאן.

ואתם וודאי מכירים חברים שלכם שהיו שמחים לקבל מידע זה ? אנא העבירו אליהם גם.