האימון ההוליסטי מתוך ראיית תבנית השלם - ביחס לכוחות המעקבים באדם 

המאמר מסביר את ייחודיות תבנית השלם ומשמעותה המכרעת על הלקוח, ועל הכוחות המעקבים במימושה שינוהל במסגרת האימון.

המודעות לשלמות   האדם כמחויב המציאות
 
  אחת ההנחות   הבסיסיות של תרפיית הגשטלט, הנה שהאדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות.   המרכיבים הללו הם דינאמיים, ונוטים להתלכד לתבנית לפי חוקיות מסוימת, כגון על פי   מידת הדמיון שבצורתם, קרבתם זה לזה, או ארגונם המשותף. בהופעתם בנפרד אין   למרכיבים אלה כל משמעות; רק לאחר שהם מצטרפים יחד, הם מבטאים את ייחודם מחד   גיסא, ואת משמעותם השלמה, מאידך. )"תרפיית הגשטלט" 142( הנחת חיובה של   השלמות או הכוליות כקנה מידה לתפיסה מוגמרת בעלת משמעות וייחודיות באדם, הנחה זו   היא תרומתה הבסיסית של התרפיה האכסיסטנציאלית בהבנת של פרלס את האדם כהוויה   בעולם. המושג `DaSein` של היידיגר מלמד שהאדם תופס את שלמותו רק בהיותו 'כאן' )בעולם(   המסוים שהוא שלו, כמבנה אחד. כמו אצל הגשטלט, למרכיבים אלה תהליכים דינאמיים -   האדם מושלך לתוך תנאי הסביבה - לתוך קיומו הממשי. בפעולת השלכה זו מוכיח האדם את   הפוטנציה שבו, את ההוצאה מהכוח אל הפועל. זהו האדם )ההוויה( שיש לו היכולת מכוח   להפוך מזרע לפרח - למה שבאמת הינו. כאשר משתמשים בו במובן פרטי, כגון הוויה   אנושית אחת, יש לכך תמיד משמעות - הלואי הדינאמי של משהו הנמצא בתהליך - האדם   שהינו משהו.
 
  בדומה לכוליות באורגניזם של גולדשטיין, השלים פרלס את מה שהגשטלטים האקדמאים   הותירו בחוץ. הוא יישם את השלם ע"י עקרונות תהליך בניית הגשטלט, שיוחסו   במקור לתהליכי התפיסה והלמידה, לכלל התנהגות האדם, כלומר: למחשבות, לרגשות   ולתחושות של אישיות האדם בתוך עצמו. "בעסקנו בתרפיה... עלינו למלא את   החללים שבאישיות על-מנת להפוך את האדם לשלם בתוך עצמו... ]שכן[ האורגניזם לעולם   פועל כשלמות. אל תאמרו: יש לי כבד או לב. במקום זה אמרו: אני הנני כבד ומוח   וכו', ואפילו באמרכם כך עודכם שוגים ". )גשטלט מלה במלה 8(
 
  פרלס הושפע מאוד מרעיון השלם כמחויב המציאות בפועל 'השלכה' )`Geworfenheit`(, כפי שמופיע בתורת ה-`DaSein` התבניתית של   היידגר. השפעה זו ביטויה בעקרונות תיאוריית האורגניזם של פרלס. אדם נוטה בכוח,   לחפש סיום לרגשותיו ולמחשבותיו. תבנית שהינה בלתי-גמורה או חסרה תובעת תשומת לב   עד שהיא מושלמת ומתאזנת. תופעה זו ידועה בספרות כנטייה לסגירה - Tendency for Closure. כמו למשל, יתפס המעגל כמלא, גם אם יחסר בו קטע מסוים.   )"תרפיית הגשטלט" 143( לתבנית הרעב יהיה ביטוי מלא אם יינתן למרכיבים   כמו, הפרשות המיצים בקיבה, המודעות לרעב, פעולת הכנת המזון, האכילה עצמה וכו'   להתארגן לתבנית ברורה. פרושו, אם יינתן למרכיבים אלה את כל שימת הלב, וכל הצרכים   האחרים ישמשו לו לרקע, אזי הרעב יהווה תבנית. פרופסור סרוק מביא את היישום הזה   בתחום דיאטות הרזייה, במאמרו: "תרפיית הגשטלט". "ההתרכזות בצורך   הגופני לאכול ואכילה איטית, מאפשרות לאכול כמות מזון קטנה יותר, וההנאה מן   הפעולה רבה יותר." )שם, 144(
 
  אישיותו של האדם היא שלם שמשמעותו גדולה מסך התכונות המסוימות שלו. התנהגותו של   האדם יכולה להיות מובנת באופן משמעותי אך ורק בתוך הקונטקסט המסוים שלה, כלומר   בסביבה בה היא פועלת. האדם הוא חלק אינטגרלי מסביבתו ולא ניתן להבינו מחוץ   לקונטקסט המיידי והרחב שלו. הנחה כולית זו הנה עקרון בסיסי הן בפסיכולוגיה   האכסיסטנציאלית, התבניתית והן בטיפול הגשטלט. המטפל הגשטאלטי מאמין שאין להתיחס   אל הפציינט בנפרד מסביבתו. מרגע היוולדו, נמצא הפציינט במגע מודעת ובאינטראקציה   עם סביבתו )העולם( או ה-'כאן' ה-`Da` של היידגר. האינטראקציה שבין הפציינט   לבין סביבתו הנה הבסיס שדרכו מתממשים צרכיו הרגשיים והפיסיים.
 
  המודעות לגורמים מעקבים במבנה   השלם האורגני
 
  רעיון הכוליות השפיעה על פרלס בתפיסתו את האורגניזם של האדם. הוא החזיק   באמונה שהאדם הוא בעל אישיות שלמה - שגופו רגשותיו, מחשבותיו, תחושותיו   ותפיסותיו כולם קשורים זה בזה ואין להתיחס אל כל תפקיד ותפקיד בנפרד. פרלס טען   שבעייתו של האדם המודרני היא שהוא איבד את שלמותו כתוצאה מגדילתו באוירה המלאה   בפיצולים. כדי לשוב ולהתאחד צריך האדם להשתחרר מהפיצולים שנוצרו באישיותו. האדם   התרגל לחשוב בניגודים. הוא התרגל לחשוב במושגים של ילדותי-ומבוגר של גוף-ושכל,   של אורגניזם וסביבה, של חזק-וחלש כאילו כל אחד מהם הינו אישיות נפרדת ומנוגדת   לשני )זהו מושג ה'דו-משמעותיות של היידגר(. פרלס האמין שגישה מאוחדת כלפי אישיות   האדם יכולה לבטל את הגישה הדיכוטומית מפני שהגישה ההוליסטית לא נהרסה כליל אלא   נקברה בתהליך התפתחותו הטכנולוגית של האדם.
 
  מנקודת מבט טיפולית, פרלס טען שדרך רעיון האישיות השלמה, יכול המטפל לראות איך   הפעולות הנפשיות והפיסיות של האדם שזורים זה בזה. המטפל יכול לצפות בפעולות   הנפשיות והפיסיות של הפציינט כהצהרה של אותו עניין: קיום האדם. לא הפציינט ולא   התרפיסט מוגבלים על ידי מה שהפציינט אומר או חושב. שניהם יכולים להתחשב גם במה   שהפציינט עושה. פרלס הסביר שמה שהפציינט עושה מספק רמזים גם למה שהוא חושב, ומה   שהוא חושב מספק רמזים למה שהוא עושה או מה שהוא רוצה לעשות.
 
  אדם מעצב את השלם ע"י חווית העולם בהתאם לעקרון הדמות והרקע. בניית דמות-רקע   גשטלטיים ברורים )אדם-סביבה( מאפשר לפציינט לממש את צרכיו בסביבתו. מאידך,   גשטלטים לא ברורים נוצרים באותם מגעים שאינם לתועלתו של הפציינט. למשל, בשעה   הטיפולית יכול המטפל להבחין בכך שהפציינט ער לצרכים מסוימים, הוא מנסה לממש אותם   אך נכשל מפני שהתהליך מופרע בדרך כלשהי. הפציינט לא יכול לומר שהוא חש נבוך שהוא   מבולבל ושום דבר לא ניצב ברור לנגד עיניו, והוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא   יודע מה חשוב שהוא לא יכול להחליט לכאן או לכאן והוא אינו יודע מה בתוך סך   האפשרויות לקחת.
 
  המטפל יכול גם להבחין בהתנהגות קבועה וחוזרת. הפציינט יכול לשאול בעצתו של המטפל   שוב ושוב או לבקש מהמטפל הנחיות וזאת למרות שהוא כבר התבקש קודם לכן לגלות   ולמצוא את התשובות בעצמו. הויסות העצמי ביחסיו עם המטופל )אורגניזם-סביבה(   מעורפל ומבולבל. בויסות עצמי(Self Regulation) נאורוטי, מונע   הפציינט מעיצוב השלם, פרושו, מניע מהדמות להתעצב לדמות ברורה ושלמה והיא נעשת   בכמה דרכים:
 
  א. המגע התפיסתי שלו עם העולם החיצון ועם הגוף שלו הוא גרוע. המטפל שם לב למשל,   לכך שהפציינט לעתים קרובות אינו מביט בו או באובייקטים אחרים אליהם הוא מתיחס.   המטפל יכול לראות שהפציינט עושה משהו עם ידיו אך האחרון אינו ער לכך. או הפציינט   יכול לדבר בטון מסוים אך אין הוא ער לצליל הדיבור שלו. במלים אחרות, המגע   התפיסתי של הפציינט עם חלקים גדולים של הסביבה ועם גופו או שהוא עלוב למדי או   שהוא חסום לגמרי. או כמו שהיידגר מגדיר זאת כפטפוט (`das Gerede`); האדם   אינו מעוניין בנושא השיחה מאחר ואיו קשר מודעתי בין התנהגותו הנוכחת ולבין   התיחסותו התכוונותית.
 
  ב. הביטוי העצמי השוטף של צרכיו של הפציינט חסום. מאחר והפציינט אינו מבטא את   צרכיו, אין הם יכולים להתממש. דמות תפיסתית שיכולה היתה להיות ברורה שלמה   ומשמעותית נעשית עמומה לא מעניינת ולא משוחררת. מציאות זו דומה לתכונת ה'סקרנות'   (`die Neugier`) ב'אדם סתם' של היידגר; האדם אינו משיג הבנת הדבר שרואה, אלא   משיג דברים חיצוניים ולא אמיתיים.
 
  ג. הפציינט מדחיק את הצרכים ואת הדחפים שלו. פרלס, שהושפע מתיאוריית "מגן   השריון" של רייך, ראה בהדחקה תהליך מוטורי שרירי. הוא טען שכאשר צרכים   ודחפים מתעוררים, ישנה נטיה לתגובה שרירית. התגובה השרירית מתבטאת על ידי פעולה   או התנהגות מוטורית. הדרך היחידה שבאמצעותה יכול הפציינט לבלום את התגובה היא על   ידי כווץ השרירים באורח המנוגד לדחף. כווץ שרירים מנוגד זה מונע מאותו הדחף לבוא   לידי ביטוי באופן מלא.
  למשל, נניח שהפציינט כועס מאוד על אביו והוא ער לכך שיש לו רצון עז לקלל את האב.   הפציינט שנבהל מדחף זה עוצר בעדו מלצאת. תהליך "העצירה" יכול להראות   על ידי התכווצויות השרירים של הלסת או היווצרות מתח בזרועות המונע את רעידת   האגרוף.
  כאשר הפציינט מדכא אימפולסים שונים, הוא בהכרח מכווץ את שריריו. חוסר המודעות   לדיכוי האימפולס נוצר וממשיך להתקיים בעזרת אחזקת השרירים המכווצים באופן כרוני.   כווץ השרירים על ידי הפציינט הופך להרגל והוא מסתגל אליו. ההסתגלות מונעת   מהפציינט את האפשרות להעשות ער לכך שהוא חוסם דחף כלשהו או מהו אותו הדחף שהוא   חוסם.
 
  פרלס האמין שהאדם מטבעו בעל מודעות-עצמית רחבה. פרושו, שהאדם פעיל בסביבתו ולא   רק מגיב אליה כפי שהיה מקובל לחשוב. הוא האמין בכך שהאדם קובע את סוג ואופן   התגובות שלו לגירויים חיצוניים ופנימיים. הוא הניח שהאדם מסוגל להיות ער   לתחושותיו, לתפיסותיו ולמחשבותיו, כמו שהדגיש היידגר בהתיחסותו ל'עצם העצמאי':   'היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו'
  )Selbst` (` das   Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein דרך   המודעות העצמית יכול האדם לבחור בסוג ובאופן התגובה שלו ולכן האדם אחראי   להתנהגותו הגלויה והסמויה. מכאן שהאדם יכול לקבוע עד כמה חייו יהיו יעילים או   לא; תלוי באותם אמצעים שהוא בוחר להתיחס אליהם במצבים שונים.
 
  פרלס טען שהבעיה בגיבוש השלם המשותפת להרבה פציינטים היא חוסר-המודעות העצמית   המתוארת למעלה. הפציינט איבד את המגע עם ה"איך" וה"מה" של   התנהגותו ואת תחושת היכולת שלו לשליטה עצמית. הוא הפך להיות 'סקרן' בלשון   היידגר, שאינו משיג הבנת הדבר שרואה, אלא משיג דברים חיצוניים של אינטלקטואליזיה   במקום התבוננות ישירה בתופעה גופה. פרלס טען, שהפציינט מאבד את המגע הטוב עם   הסביבה בשני אופנים: או שגבולות המגע שלו, אלה המפרידים ומאבחנים אותו מהסביבה   אינם מאפשרים שום השפעה חיצונית על המערכת או שהגבולות כל-כך מטושטשים עד שלא   ניתן להבחין בין הפציינט לבין סביבתו.
 
  בעיות המעקבות את האדם להתאחד עם העולם - לרכוש את כוליותו הממשית נובעות לדעת   פרלס בשלושה שלבים נירוזים (neurosis) )הפרעות   באישיות(:
 
  שלב "הקלישה" The "Cliche" layer ושלב "הצביעות" The "Phony" layer
  שלב   "הקלישה" )התקשרות מן השפה ולחוץ( כולל מעין חיים טכסיים המוצדקים   לעתים קרובות ומועברים כנימוס, כנוהל או מנהג. שלב "הצביעות" מורכב   מהתפקידים והמשחקים שאנו משחקים כדי להמנע ממציאות מכאיבה בחיים שלנו. זה מופיע   ב"כאילו" הכפול של חיינו. הפרט חי "כאילו" הוא בעל אומץ, או   "כאילו" הוא עצמאי וכו' ("The Impasse Phenomenon: A Gestalt   Therapy Experience" 90) האדם הכאילו   עצמאי מוגדר אצל היידגר כאיש ההמון, הבלתי אותנטי, אחד מבין רבים. הוא עושה,   מאמין, אומר, מה שכולם עושים, אומרים, מאמנים, ללא עצמאות אלא מכוח הנימוס, מנוהל   או מנהג מגשים עצמו. בדרך התיחסות זו ל'אדם סתם' שזורים השקפותיהם של היידגר   ופרלס ויוצרים מקשה המסבירה לבעיות המעקבות את השלם באדם מלהיותו 'הוויה   כהוויתה' (`eigentliches   DaSein`).
 
  שלב "המבוי-הסתום" The "Impasse" layer
  אם וכאשר יהיה   הנירוזי מסוגל להכיר בצביעות שבתוכו או שיתיר לעצמו ללכת מעבר לצביעות שלו, הוא   מהר מאוד יגיע לשלב המתאר כ"נקודת קיפאון" או פוביה. על ידי הציפיות   הקטסטרופליות שלו - הפחד מפני התוצאות של היותו אוטנטי, הנירוזי מפחיד את עצמו   והוא מרגיש תקוע. למשל, הפציינט למד מהוריו או שהפנים את המחשבה ש"כעס הוא   דבר רע: אם אני כועס אני רע".
  הצפייה הקטסטרופלית שמפחידה כל-כך הנה "אם אבא או אמא )או כל אדם משמעותי   אחר( ידעו שאני כועס, הם יגלו שאני רע ואז הם ינטשו אותי בשל כך". במאמציו   להסתיר את תכונת הכעס שלו, מפתח הפציינט את שלב "צביעות" וחי   "כאילו". הוא לא כועס. למעשה הוא חי "כאילו" הוא אדם נחמד.
  כאשר מתמודד הפציינט עם הפנמת הנחמדות אותה למעשה הוא בלע מבלי להטמיעה באישיותו   הוא גם חושף את ההתנגדות. עידוד חשיפת ההתנגדות מוביל את הפציינט לשלב התקיעות   המאפיין את נקודת המשבר המתרחשת כאשר הפציינט אינו יכול לפתח את התמיכה העצמית   בעוד שהתמיכה החיצונית מן הסביבה מתעכבת.
  שלב התקיעות הוביל את פרלס למסקנה שאת הנירוזים מאפיינת "גישה פובית".   תופעה זו הנה הדרמתית ביותר בתרפית התבנית. אצל היידגר מוגדרת נקודת קיפאון זו   בהפיכת האדם ל'איש ההמון', חסר שם.
 
  השלבים המעקבים שתוארו עד כה ותהליך המעבר משלב לשלב קורה באופן חד במסגרת   היחסים שבין המטפל והפציינט.
 
  בעית עקבה נוספת לקראת השלם והמשותפת היא בעיית "הענין הבלתי-גמור"   בחיי האדם, או בלשון פרלס Unfinished Business. מצבים בלתי   גמורים כוללים רגשות, מאורעות וזכרונות שאינם באים לידי ביטוי על ידי האדם שחווה   אותם. מטבעו, כל גשטלט שנוצר מבקש להגיע לידי סיום, לידי השלמה, לידי מכלול   )תבנית(. אם הגשטלט שנוצר אינו בא לידי סיום, הרי שאנו נותרים עם מצבים   פסיכולוגיים בלתי גמורים, ולעתים אף פתלוגיים. )"תרפיית הגשטלט" 147(   מצבים בלתי גמורים אלה לוחצים ומציקים ללא הרף מתוך הדחף להשלים את עצמם. המצבים   הבלתי-גמורים ימשיכו ללחוץ ולהציק למרות כל המניפולציות ותרגילי ההתעמלות או   ההתכחשות של האדם. ההמנעות היא האמצעי שדרכו מתחמק האדם מהמצב הבלתי-גמור שלו.   על ידי המנעות מנסה האדם לברוח מפני הרגש שאותו הוא צריך להרגיש כדי לאפשר לעצמו   להשתחרר ממנו. למשל, אשה רבה עם בעלה. במהלך המריבה הולך וגובר כעסה של האשה עד   שהוא מגיע לממדים של רצון לנקום בבעל על שהשפיל אותה ופגע בכבודה. האשה נמנעת   בפועל לנקום בבעלה, אך הצורך לנקום ממשיך להציק וימשיך להציק לה עד אשר היא תגיע   לפשרה כלשהי שתחזיר את האיזון הרגשי של האשה בענין זה. דוגמה אחרת הובאה ממנחה   הכשרת מטפלים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א, המספרת על חייל   שביקש מחברו, שותף למוצב להביא לו ממתקים, בדרך נפגע חברו ומת. החייל סבל מרגשות   אשם קשים. המאורע שפגע בחייל, הוא אירוע בלתי גמור שאירע בעבר, ומשפיע באופן   חמור על מצבו הנפשי בהווה. )"תרפיית הגשטלט" 147( יש להדגיש שהגשטלטים   הלא גמורים בחייו הרגשיים של הפציינט לא רק שמאיטים בצורה חמורה את הזרימה של   ספוק אותם צרכים שטרם באו לידי ביטוי אלא אף מונעים מפני צרכים אחרים גם כן   מלבוא לידי ביטוי.
 
  סכום
 
  בבואנו להרחיב את מודעות הלקוח יש על המאמן להדגיששאחת ההנחות   הבסיסיות של תרפיית הגשטלט, הנה שהאדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות.   המרכיבים הללו הם דינאמיים, ונוטים להתלכד לתבנית לפי חוקיות מסוימת. בהופעתם   בנפרד אין למרכיבים אלה כל משמעות; רק לאחר שהם מצטרפים יחד, הם מבטאים את   ייחודם מחד גיסא, ואת משמעותם השלמה, מאידך." . "בעסקנו בתרפיה...   עלינו למלא את החללים שבאישיות על-מנת להפוך את האדם לשלם בתוך עצמו."   תבנית שהינה בלתי-גמורה או חסרה תובעת תשומת לב עד שהיא מושלמת ומתאזנת. תופעה   זו ידועה בספרות כנטייה לסגירה - Tendency for Closure. התנהגותו של האדם   יכולה להיות מובנת באופן משמעותי אך ורק בתוך הקונטקסט המסוים שלה, כלומר בסביבה   בה היא פועלת. האדם הוא חלק אינטגרלי מסביבתו ולא ניתן להבינו מחוץ לקונטקסט   המיידי והרחב שלו. הנחה כולית זו הנה עקרון בסיסי הן בפסיכולוגיה   האכסיסטנציאלית, התבניתית והן בטיפול הגשטלט. פרלס טען שבעייתו של האדם המודרני   היא, שהוא איבד את שלמותו כתוצאה מגדילתו באוירה המלאה בפיצולים. כדי לשוב   ולהתאחד צריך האדם להשתחרר מהפיצולים שנוצרו באישיותו. אדם מעצב את השלם   ע"י חווית העולם בהתאם לעקרון הדמות והרקע. בויסות עצמי(Self Regulation) נאורוטי, מונע הפציינט מעיצוב השלם. פרלס טען שהבעיה בגיבוש   השלם היא חוסר-המודעות העצמית. בעיות המעקבות את הלקוח להתאחד עם העולם - לרכוש   את כוליותו הממשית נובעות לדעת פרלס בשלושה שלבים נירוזים (neurosis) (הפרעות   באישיות). בעית עקבה נוספת לקראת השלם והמשותפת היא בעיית "הענין   הבלתי-גמור" בחיי האדם, או בלשון פרלס Unfinished Business .