בין אינטימיות לתשוקה 

התאהבות...
איך פתאום הכל זז לאט ויותר אנשים מחייכים ברחוב...
הרצון העז לבלות כל דקה מהדקות ביום איתו... לעצום את העיניים לרגע ולחלום עליה, על המגע המלטף, על התשוקה בעיניים... אווו התשוקה... כמה עזה היא התשוקה...
לחקור גוף חדש, לטעום טעמים, להרגיש תחושות שמעולם לא הרגשנו...
אבל אז מגיעה מחשבה טורדנית , ועוד אחת ..ועוד...: האם הוא יתקשר? מתי? האם היא מרגישה את אותן התחושות? קבוע? זמני?
אי הודאות.
קשה לנו איתה, אנחנו זקוקים לביטחון, לדעת שהוא יהיה שם גם מחר, לדעת שהוא אוהב אותי, שהיא רוצה אותי.
ככל שהזמן עובר והיחסים מתייצבים, הביטחון שלנו גדל, כבר אין חשש, הוא יתקשר כשהוא יוכל, בערב היא תגיע אלי, כמו כל ערב אחר.
אנחנו מכירים טוב יותר, את השריטות, את נק' התורפה, החוזק, מכירים את הגוף, ומה שעושה לה טוב, את האוכל שהוא הכי אוהב שהיא מכינה, את הצליל שהפיפי שלה עושה בזמן שהוא מתגלח....
סליחה????
כן... זו אינטימיות...
הגבולות נופלים, החומות מתפוררות, הוא מקבל אותי כמו שאני, ואני אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא.
עובר יום... עוברים שבועיים...ושנה...
השגרה משעממת, היחסים יציבים, האינטימיות מאד גדולה, מדברים על הכל, מתחבקים מול הסרט בטלוויזיה, אבל מה קורה עם הסקס? איפה התשוקה? אווווו התשוקה?!
אי הודאות, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה...
אי הודאות יוצרת ריגוש, הודאות הורגת אותו.
אז מצד אחד אנחנו רוצים בטחון ויציבות, כדי שנוכל להמשיך ולתפקד כאנשים נורמלים ולא נחשוב כל הזמן על עתיד היחסים שלנו והפחד לאבד ומצד שני... אנחנו מתחילים להראות כמו זוג נשוי שאיבד את הלהט.
הנאיביים מבינינו, אלו שמאמינים באגדות, יעברו תקופה לא קלה של מחשבות בנוסח: כנראה שהוא לא האחד.... כנראה שאי שם מחכה לי הבחורה שלא תפסיק לרגש אותי..., הם יתייסרו עד שיחליטו לסיים את הקשר כדי להיות זמינים לאחד או האחת שמושלמים בשבילם.
הארציים יותר יגידו שכל קשר מגיע למצב הזה ושאין טעם לחפש משהו טוב יותר, כי לא רע עכשיו.
פיקח הוא מי שנחלץ מצרה שחכם נמנע ממנה מלכתחילה.
אף אחד לא לימד אותנו איך להתנהל בקשר, נהפוך הוא, לימדו אותנו שיציב ובטוח זה טוב, שעדיף קביעות בעבודה, גם אם זו עבודה משעממת שמתסכלת אותך, שצריך למצוא בחור טוב, משעמם, כזה שיש לו אבא עשיר או לפחות קביעות בעבודה...:)
אם אצטרך לסכם את הסוד לשמירה על הריגוש במשפט, הייתי אומרת שאסור לנו להגיע למצב שאנחנו נלקחים ו/או לוקחים את בן/ת זוגנו כמובן מאליו.
זה לא גילוי אמריקה, קלישאה די חבוטה אפילו...
אבל, מה לעשות, אם נחשוב על זה רוב הקלישאות מייצגות בצורה די טובה את המציאות.
לא לקחת כמובן מאליו.
סיסמאות זה נפלא, מהיום חסל סדר לקיחת בן הזוג מאליו!!! נפלא... מרתק...
אבל איך לעזאזל עושים את זה???
?להמשיך להיות מושכים תמיד, האיום של תחרות יוצר חוסר ודאות שמוביל ליותר ריגוש.
?להיות מטופחים כל הזמן, גם הפיג'מה צריכה להחמיא.
?נשים - שיער מיותר בגוף, בושם, ריח גוף, משקל, שיער, עור פנים.
?גברים - התעמלות, אסתטיקה, ריח גוף, שיער יתר.
?להמשיך לפלרטט, לנשק בסקסיות, לגעת בתשוקה.
?לצאת ביחד למקומות סקסיים, לרקוד.
?לא להיות יחד בשירותים אלא אם כן עושים דברים ביחד...
מאד חשוב לשמור על עצמיות:
לטפח את החברים הטובים, הם יהיו שם בשבילך אם תצטרכי, לצאת פעם בשבוע עם חברות.
לטפח תחביבים ישנים, להמשיך להיות אני, להבין שאני קודם כל אני אח"כ זוג.
יש כאלו שמזניחים הכל ומתרכזים בזוגיות ואם הזוגיות נגמרת עולמם קורס עליהם.
זוגיות זה מצב שאני בוחרת להכניס לחיי כשהם כבר מלאים וטובים ואני דואגת שישארו כך.
וכמובן התעמלות - להיות יפה ומושך, בריא וחיוני, תמיד!