הומור וכפירה באמנות סינית עכשווית
פתיחת דלתות סין בפני העולם הקפיטליסטי בתקופתו של דנג שיאו פינג,) 1976-1997) אדריכל המודרניזציה הסינית, המנהיג שהצהיר שאין זו בושה ללמוד מזרים, ועודד את תופעת הלימודים של סטודנטים סינים במערב, חוללה מהפכה גם באמנות הסינית. עם זאת בתערוכה שהייתה אמורה להיפתח ב-1993 בגלריה הלאומית בבייג'ינג, ואשר לכאורה לא היה בעבודות המוצגות בה כל רמז למשמעות פוליטית, קבעו פקידים כי האמנים לא יוכלו להציג חלק ניכר מהיצירות, מכיוון שהם לא הצליחו להראות את הצד החיובי של החיים ברפובליקה העממית, לכן הן בלתי מתקבלות על הדעת. מאז חלו שינויים גדולים בסין אך צנזורה היא עדיין דבר שבשגרה. המפלגה הקומוניסטית מדכאת כל תנועה שלדעתה מהווה איום על ההגמוניה של המפלגה ונאסרת פעילות מחאה גלויה ברמה הלאומית. מאז עליית הקומוניזם לשלטון ועד סוף שנות השבעים התקיים למעשה רק זרם אמנותי אחד בסין, שתפקידו היה לשרת את הרעיונות המפלגתיים. אמנות סינית מסורתית הוקעה והוכרזה כאמנות מנוונת, והכרזות המפארות את השלטון ואת תורת העבודה, הפכו לסגנון מועדף. לאחר מותו של מאו דזה טונג בשנת 1976 ובסוף תקופת המהפכה התרבותית, החלו אמנים לאזור אומץ ליצור אמנות חופשית. הרפורמות הליברליות והחשיפה למערב טלטלו את האמנות הסינית שהייתה רובה ככולה אמנות מגוייסת. אמנים סיניים עכשוויים רבים מעיזים ליצור אמנות מחאה והם משתמשים בהומור, אירוניה, סאטירה ופרודיה ככלי ביקורתי. ביקורת שעשויה לשנות את פני החברה והתרבות בסין. עד כדי כך שאנדו סולומון, סופר ומרצה לפסיכולוגיה, פוליטיקה ואמנות, כתב מאמר שהכותרת שלו היא "אירוניה, הומור ואמנות יכולים להציל את סין".
במערב זוכים היום אמנים סיניים להצלחה עצומה ומחירי העבודות שלהם מרקיעים שחקים. גם בסין חל שינוי ביחס לאמנות העכשווית, לפני עשור חיו אמני אוונגרד סינים בשולי החברה הסינית, לא פעם הוחרמו, תערוכות שלהם נסגרו ובדרך כלל חיו בדוחק. כיום יש לרבים מהם וילות ומכוניות תוצרת חוץ. ניתן לומר שאמנות סינית היא המותג הלוהט ביותר בשוק האמנות העכשווית. בשנתיים האחרונות צמח שוק האמנות הסינית העכשווית פי שמונה. בית המכירות סות'ביס בהונג קונג רשם מכירות שיא של 21.9 מיליון דולר ב-2006. במכירה הפומבית הראשונה של אמנות סינית עכשווית בסות'ביס, שהייתה בניו יורק באפריל שעבר, היה מספר המתקשרים גדול עד כדי כך שלא נותרו מכשירי טלפון פנויים בין העבודות המבוקשות ביותר הייתה עבודה בשם "Lions" - דיוקן עצמי המגחך של האמן יו מינג'ון; היא נמכרה ביותר מחצי מיליון דולר. הציורים והפסלים של יו, בצבעים עזים, שברובם מופיע יו כצוחק צחוק גדול, נתפשים כתגובה אירונית עצמית לואקום ולאיוולת הרוחנית של סין בימינו. ויו מינג'ון צוחק כל הדרך אל הבנק.
יו מינג'ון נולד ב-1962 לשני עובדי שדה נפט בצפון מזרח סין, הוא היה ילד בתקופת המהפכה התרבותית, וגדל במדינה שבה היו"ר מאו היה עדיין דמות נערצת. הוא למד במחלקה לאמנות של האוניברסיטה במחוז הביי, והושפע מיצירותיו של חברו ללימודים גנג יאני ((Geng Jianyi, הידוע בפורטרטים עצמיים בפנים צוחקות.
הצחוק בעבודות של יומין ג'ון או יותר נכון החיוך הקפוא, הוא מעין פרודיה על כרזות הריאליזם הסוציאליסטי, שמטרתו בניית אידיאל של האדם העובד, של עידוד המלאכה ושבח להצלחתה של החברה. דמותו של הפועל הוצגה כמי שניחן בחוסן גופני ושמחת חיים. האווירה האופטימית והמראות של אנשים שמחים וצוחקים הייתה סוג של שטיפת מוח פוליטית שלא היה לה כל קשר עם המציאות.
לעיתים מבסס יו את יצירותיו על יצירות סיניות או אירופאיות, אך ע"י אימוץ אסתטיקה של פופ ושימוש בהבעה מוגזמת, הוא חותר תחת ההילה הגרנדיוזית של תולדות האמנות. הדמויות בעלות העור הורוד, הגוונים העזים, הפה הפעור החושף השיניים, העיבוד הפלקטי ושיבוט הדמויות, מדגישים את חוסר הכנות של העליצות בדמויות שלו.
יצירותיו של יו הן ברובן מעין דיוקן עצמי, המתארות דמות חסונה ושרירית אבל לבושה בתחתונים, אדם שבניגוד לערכים הסוציאליסטים לעולם אינו עובד, ניתן לראות אותו משתכשך במים, משתעשע במשחקי ילדים ועושה מעשי קונדס. כשבכל ציור מתגלה חיוך מופרע מוגזם המתייחס למשפט הסיני המבטל כל אפשרות לביקורת ואומר: - 'הכל טוב אצלנו, למה אתם מסתכלים?'
כשנשאל יו לפשר הצחוק בציוריו, השיב ש"צחוק לא מבטא בהכרח אושר. הצחוק יכול להתפרש כסוג של בדיחה על אשליה של אושר". קארן סמית, מומחית לאמנות סינית מצביעה על כך שפניו הצוחקות של יו הן מסכה המסתירה רגשות אמיתיים של חוסר אונים.
"בסין יש היסטוריה ארוכה של פנים צוחקות," אומר יו, כמו החיוך שמזוהה עם הבודהא שאנו מכירים במיצגים של דמותו המצוירת והמפוסלת. חיוך דק-שבדק, לא תקיף, לא תוקפני, רווי חמלה, ואולי גם עם שמץ של לגלוג אוהד. חיוך שאומר דבר-מה, כשאין זה ברור מה הוא. בבסיסם של פסלי הבודהא מופיעה כתובת "צריך להיות אופטימי ולצחוק אל מול המציאות". יו מוסיף ומזכיר את כרזות התעמולה הסובייטיות שגם בהם מופיעים אנשים מחייכים אלא שהחיוך שלהם הוא חיוך מבויים. יו נמנע מביקורת ישירה על המשטר והחברה בסין אך יש יצירות שאי אפשר להימנע מלראות בהן הבעת דעה פוליטית.
"ההוצאה לפועל", אותה סיים יו ב- 1995, נתפסת כעבודה הפוליטית ביותר שלו. בה נראים שורה של גברים צוחקים, לבושים בתחתונים מלוכלכים, מול קיר חומה צבועה באדום, מולם מספר גברים בלבוש מלא, עומדים לירות בהם ברובים דמיוניים. אם לשפוט על פי ההבעה של התליין הצוחק ופניו המופנות לצופה, גם היורים וגם הנידונים חושבים שכל העניין הוא משחק. קשה שלא לשייך את התמונה "ההוצאה לפועל" עם אירועי כיכר טיין-אן-מן בה התקיימה סדרה של מחאות עממיות אשר התרחשו באפריל 1989 ובה "נכבשה" הכיכר על ידי סטודנטים מרחבי סין, אשר דרשו לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה. הקיר בתמונה דומה ללא ספק לשער האמיתי של טיין-אן-מן וקבוצת הנידונים מייצגת את הסטודנטים הצעירים הלא חמושים, שמתו בדיכוי אלים תוך שימוש באש חיה. האזכורים של אמנות מערבית ביצירה זו מצביעים על הכמיהה לצאת החוצה, יו מאזכר בתמונה זו כמה יצירות אירופאיות שבהן מתוארים אירועים של הוצאה להורג: יצירתו של אדוארד מאנה "הוצאתו להורג של מקסימילאן קיסר מקסיקו" (1868-1869) . "ההוצאה להורג של "השלישי במאי 1808" של גויה, המתאר הוצאה להורג של מורדים ספרדיים בידי חיילים צרפתיים במהלך כיבוש חצי האי האיברי ע"י נפוליון. והציור של פיקסו ה"טבח בקוריאה". השימוש הפרודי ביצירות הללו מאפשר ליו להביע את דעתו על האירועים בארצו מבלי לומר אותה מפורשות. גם ברעיונות שנעשו עם יו, הוא נמנע כאמור מלהעיר הערות ישירות על פוליטיקה. הכי קרוב שהוא הגיע אי פעם לומר משהו שלילי על הטבח בכיכר טיין-אן-מן היה בראיון עם ריצ'רד ברנשטיין מהניו יורק טיימס בשנת 2007. "מצב הרוח שלי השתנתה באותו הזמן," הוא אמר. "הייתי מאוד מדוכדך. הבנתי את הפער בין המציאות והאידיאל".
את יו מיג'ון מזכירים לרב בסמיכות לחברו הטוב האמן פאנג ליג'ון ( Fang Lijun) הם הלכו לאותה אקדמיה ולמדו אצל אותם מורים. שניהם מסרבים להביט בעולם במשקפיים ורודות ואינם חוששים משחיטת פרות קדושות. שניהם זכו להצלחה כלכלית מסחררת (פאנג הוא בעליהן של שש מסעדות בבייג'ין ובית מלון במחוז יונאן .( ובדומה ליו מינג'ון דמותו של פאנג הפכה לאייקון באמנות הסינית העכשווית.
פאנג ליג'ון, נולד בשנת 1963 במחוז האנדאן, בצפון מזרח סין, הוא אחד מהאמנים העכשוויים המובילים והמשפיעים ביותר בסין, וזוכה להכרה רבה בחו"ל באמצעות תערוכותיו בארה"ב ובטייוואן. הוא אחד המובילים של "התנועה הריאליסטית הצינית". תנועה שהתפתחה עקב תחושת "חוסר האונים והשיממון", שנבעה "מכישלון הניסיונות האידיאליסטיים לשנות את הפוליטיקה בסין באמצעות הדמוקרטיה המערבית", יצירותיו משקפות את ההתפכחות הנוער הסיני, דור שעוצב על ידי האירועים בכיכר טיין-אן-מן ומדיניות הפנים של סין. פאנג ליג'ון בונה את ציוריו סביב נרטיבים של התפכחות, חרדה, ומרד והם מבטאים אירוניה ואדישות לכוחות הגדולים שהאדם כפוף להם. סגנונו משלב ריאליזם, אמנות עממית, וקומיקס. במרכזם עומד גיבור קירח המבוסס על דמותו שלו. דמות המשוכפלת לעיתים ויוצרת קבוצה של אנשים דומים זה לזה. הקבוצות הללו משקפות את הדגש המסורתי בתרבות הסינית על הקולקטיב, בה לחברה או לעם יש עדיפות על היחיד. הגברים הקרחים נמצאים בסביבה מנותקת, הם מפהקים, בוהים או מחייכים חיוך תמוה ללא סיבה , הם שוחים בים שחור או צפים בריק.
מבחינתו של פאנג, לא הקומוניזם ולא הקפיטליזם פתרו את מצוקתו של האדם, הוא נשאר בודד נתון לחסדם של שליטים או לגורל שאין לו שליטה עליו. התוצאה לעיתים קרובות מצחיקה ובעת ועונה אחת לירית ועצובה. הדמיה נוקבת של האבסורד בחיי יום יום בחיים חסרי משמעות.
בציורים אחדים הדמויות מרחפות בשמים בין עננים, או בתוך זרי פרחים צבעוניים. בתמונה " 30th Mary " מרחפות דמויות קטנות כמו ילדים, בשמיים זרועי עננים, ראשיהם הקרחים בני דמותו של פאנג אינם תואמים את גופם הקטן. הציור מזכיר כיפת כנסייה שבה מרחפים מלאכים או נשמות. את היצירה ניתן לפרש כתקווה שהדור הצעיר יוכל לשנות את העתיד בסין. אך באותה מידה ניתן לפרשה שרק במוות יש הקלה מהחיים. וכי המוות הוא הפתרון הטוב ביותר כדי לברוח מתלאות העולם הזה.
האמביוולנטיות היא אחד המאפיינים של דור האמנים העכשווי בסין, היא משתקפת באמנות כמו גם ביחסם לתרבות ולפוליטיקה. למרות השגשוג הכלכלי והפתיחות למערב יש המתגעגעים לקומוניזם הישן. הם חוששים שהמפלגה הקומוניסטית תקרוס, כפי שקרה בבריה"מ ובמדינות מזרח אירופה, שאימצו את הקפיטליזם ושכחו לשרת את העם. אחרים חוששים שהרפורמות הכלכליות לא מספיקות וכי יש להרחיב את הזכויות הפוליטיות כדי למנוע התפוצצות של התרעומת הציבורית. יש המבכים את אבדן התרבות הסינית העתיקה שמאו דאג להכחידה, ואחרים פוזלים לאמנות המערב ומנסים להשתלב בה.
נדמה שהסכיזופרניה הזאת באה לידי ביטוי גם בעבודותיו של פאנג. הוא מתגעגע לעבר ומבקר את ההווה. הוא מנסה להחיות מסורת סינית וקורץ למערב.
ההדפסים המונומנטליים שלו מחיים מסורת עתיקה של הדפסי עץ - תהליך מסובך וקפדני של גילוף תמונה הנחרטת לתוך משטח עץ, בעזרת מפסלת, ציפוי פני השטח בדיו, והדפסתו על גבי נייר; כל צבע וגוון שונים דורשים ההדפסה נפרדת. בשל הגודל העצום שלהם, התמונות של פאנג מורכבות מכמה מגילות צמודות; הרצועות המוארכות יוצרות פיצול רגשי של התמונה, ההדפסים מפנים לזיכרון ולעדות היסטורית. והנושא שלהם מתאר את מצוקתו של היחיד כנגד ההמון, הם מביעים התבוננות רוחנית, בדידות וחיפוש אחר אושר אישי.
שלא כמו יו מינג'ון ו פאנג ליג'ון, המאמצים סגנון מערבי ביצירתם לי ג'ין (Li Jin),דבק בציור המכחול המסורתי אך נותן לו פרשנות עכשווית.
לי ג'ין הוא סופר, אמן ואוצר ומי שנחשב לאבי האוונגרד הסיני אחד מחשובי ציירי המכחול של סין. האמן שואב מהמסורת הסינית העתיקה וחותר נגדה בעת ובעונה אחת כדי ליצור יצירות עכשוויות. היצירות שלו מתמודדות עם הבנאליות של חיי היום-יום. ציוריו מאוכלסים בדמויות לא מושלמות בחיי היומיום שלהם: אכילה, רחצה, קריאה ואפילו ישיבה על האסלה. התמונות האחרונות מדגישות תאוות בשרים. האוניברסאליות של נושאיו והדרך ההומוריסטית שבה הוא מתייחס אליהם. הפכו את לי ג'ין לפופולרי מאוד.
לי ג'ין טוען כי האמנות הסינית נשענת על שלוש רגליים, ציורי המכחול והדיו המסורתיים, הריאליזם, מושג שהובא ממערב בתחילת המאה העשרים לסין והשפה הבינלאומית של האמנות העכשווית.
את הערכים הקומוניסטיים של עבודה, שיתוף והעמדת צרכי החברה במרכז תופסת גישה הדוניסטית. שחוזרת לתיאורים שרווחו באמנות סינית לפני הקומוניזם המתארים חיי יום יום של נהנתנות. הדמויות הגבריות של לי ג'ין מבוססות באופן רופף על עצמו. הן נינוחות ואינן כפופות למודל מושלם של יופי והן נהנות מחיים נטולי דאגה.
לפעמים יוצרות התמונות תגובה של מבוכה כשהוא מתאר מצבים אינטימיים. אבל יו אינו מבין מדוע אנחנו נבוכים מפעולות שכולנו עושים. ומציע גישה שבה האדם במרכז. והוא רשאי לא לוותר על הנאות החיים. בחלק מיצירותיו מופיע כלב קטן, לי יוצר הקבלה בינו לבין בני האדם. הוא יושב לידם ליד השולחן, מתרחץ איתם באמבט . ביצירתו של יו ניכרת חיבה מיוחדת למין הנשי. למרות שהנשים שהוא מצייר אינן כליל השלמות. הן משדרות חן ועדינות, יש להן עיניים גדולות אף ופה קטנים והן לבושות בבגדים פרחוניים צבעוניים, או מופיעות בעירום מפתה. כתגובה לתקופת המהפכה בה אנשים נאלצו לוותר על רכושם ופינוק נחשב לחטא. לי מעודד את הצופים ליהנות ולקחת את עצמם פחות ברצינות.
צ'יו ז'דג'יה, Qiu Zhijie) )
עוסק מפורשות בחשיבות הקומדיה, הסאטירה והצחוק בחיי האדם והחברה.
בתערוכה בשם "סאטירה " שהוצגה בביג'ין ב-2013 הוא בוחן בהומור רב את המפגש בין מזרח למערב. כמו גם את ההתפתחות האיקונוגרפית בתרבויות שונות והשפעתן זו על זו. הוא מנסה לגשר בין שתי מערכות ערכים באמצעות צירוף של טכניקה מסורתית עם טכנולוגיה עכשווית. ביצירותיו הוא מתייחס למורשת האמנות הסינית ולתרבות המערבית ומעמת אותם עם הקשרים פוליטיים וחברתיים עכשוויים. המוטיבים החוזרים ביצירתו הם מאבק בין הטבע לתיעוש, בין כוחות הגורל והגשמה עצמית. בין מסורת לקדמה ובין קביעות לארעיות.
בבסיס תערוכת היחיד שלו "סאטירה" עמד ספרו של אומברטו אקו, "שם הורד" העוסק בסדרת רציחות מסתוריות המתרחשות במנזר, באיטליה. הסיבה לרצח היא קריאה בספרו של אריסטו "הקומדיה". באווירת ימי הביניים, בעולם שנשלט ע"י ערכים נוצריים דוגמטיים קריאה בספר זה נחשבה לכפירה. חשיפה לספרים אסורים עלולה הייתה לערער את אמונתו של הקורא, היא תנער אותו משלוותו, תרעיד את עולמו ולא תניח לו לעולם לשוב ולהאמין בדוקטרינות רשמיות, שחיברו אחרים.
המפגש החזותי הראשון בכניסה לגלריה, הוא קיר שעליו מדפים עליהם מונחות ששים מסכות, המסכות ייחודיות במראן ובגודלן; חלקן מחייכות, אחרות צוחקות וכולן משדרות מצב רוח טוב. הצופה מוזמן להצטרף לאווירה העליזה, לבחור במסכה ולהתהלך בתערוכה כשהוא "עוטה חיוך על פניו". המסכות טיפוסיות הן לקומדיה היוונית והן לתיאטרון הסיני - מסכות מוגזמות שמותאמות לטיפוסים מסוימים: העבד, הזקן, הכפרי וכו', לכל דמות מספר מצומצם של תכונות מוקצנות שסביבן נבנית הופעתה החיצונית.המסכה מבטאת את הרעיון שכל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כלומר אין זהות אחת ואין אמת אחת.
במהלך שלושת הימים הראשונים של פתיחה התערוכה "סאטירה" ניגנה באולם הכניסה תזמורת חיה, הנגנים לבשו תלבושות ומסכות המחקות מנהיגים או ליצנים מפורסמים, הם נגנו שירי קודש והמנונים לאומיים בביצועים משעשעים. בימים שלאחר מכן הותקן מסך המציג וידאו שהחליף את התזמורת החיה.
שמו של אחד המיצגים בתערוכה הוא "שדות אלישה" (אליסיום) שם הלקוח מהמיתולוגיה היוונית, המתאר את מקום מנוחתם האחרונה של גיבורים מיתולוגיים נעלים. גן עדן שבו חייהם של בני אדם נטולי-דאגה. המיצב כולל מבנה גבוה, עשוי אדני עץ כהים ושלושים פסלי בודהא קטנים מגולפים מבמבוק בהיר. פסלי הבודהא מוצבים בבסיס האדנים והם נעים באמצעות מיסבים קטנים. היצירה אינה חפה מפרשנות חברתית פוליטית. האדנים הם סמל לדיכוי, פסלי הבודהא מייצגים אושר, חוכמה ושביעות רצון. למרות כובד האדנים שעלול היה למחוץ אותם הן ממשיכים לחייך בשמחה ואפילו לנוע.
המפגש ההומוריסטי בין מזרח למערב ממשיך בקומה השנייה של הגלריה. בחלל הגלריה מפוזרות בובות אלמו אדומות (בובה המבוססת על דמותו של אלמו מסדרת הטלוויזיה "רחוב סומסום" כשלוחצים עליה, בובת האלמו מצחקקת. כאשר לוחצים עליה שלוש פעמים רצופות, מתחילה הבובה לרעוד ולצחוק צחוק היסטרי). בין הבובות מפוזרים ספרים המקודשים לתרבות המערב והמזרח, בצד התנ"ך והברית החדשה מונחים הספרון האדום של מאו וספרים העוסקים בתיאוריה של המרקיסיזם. צ'יו רומז לכך שבכל תרבות ישנם כתבים קנוניים מקודשים כמו גם איסור על קריאת ספרים או חיבורים בשל היותם לא מוסריים או סותרים את עיקרי האמונה, ובובת האלמו מתפקעת מצחוק כשהיא נתקלת בתופעה הזו.
את כל חלקי התערוכה מחבר סיפור פנטסטי המוצג בקומה השלישית. בו מספר צ'יו איך הוא מצא בסין, את הספר של אריסטו על הקומדיה, עד כמה סיפורו של האמן אמיתי וכמה הוא בדיוני נותר לשיקול דעתו של הצופה. בתערוכה מוצג ספר שכותרתו "הקומדיה", הוא מבוסס על שמונים ציורים, שצוירו ביד, אבל נראים כאילו היו הדפסי עץ מימי ביניים, הספר כולל תמונות וטקסט לטיני. בתוך הספר טקסטים המתייחסים לחשיבותו של הצחוק והקומדיה בחיי האדם, וכך אורג צ'יו בדרך קומית תרבות מזרחית ומערבית ונותן להן משקל זהה.
את הרעיון העומד בבסיס התערוכה "סאטירה" ניתן לסכם בערמת אפר המונחת על רצפת הגלריה ומשמשת עדות לשרפת ספרים. בסין הקומוניסטית השלטונות שינו בהדרגה את אופי הכתב הסיני המודרני כך, שתלמידים שוב לא יכולים לקרוא כיום בכתבים עתיקים – שממילא נפסקה הדפסתם. תרגומים מספרות העולם נעשו רק בפיקוח מגבוה. שליטה ממשלתית מלאה הופעלה על אספקת נייר לסופרים ולספריהם.
האפר הוא שריד לספרים שנאסרו לקריאה ונשרפו, רמז לזהותם של הספרים נמצא בדפים שלא נשרפו כליל. רבים מהספרים הללו זמינים כעת לציבור, אך אחרים עדיין אסורים. שריפת ספרים מבחינתו של צ'יו היא המניפולציה שנעשתה למוח ע"י השלטון הקומוניסטי והאפר הוא העדות שנותרה למעשה זה.
סון יואן ופנג יו ((sun yuan & peng yu
הם שניים מהאמנים הסיניים העכשוויים השנויים ביותר במחלוקת. הם התפרסמו בעבודות היפר ראליסטיות נוקבות ומטרידות ובשימוש בחומרים לא שגרתיים כגון רקמה אנושית, שומן בעלי חיים, וגופת תינוק כדי להתמודד עם נושאים של מוות ומצבו של האדם. היצירות שלהם מבאות לעתים קרובות פחדים וחרדות ומאלצות את הצופה להיות חלק מהסיטואציה. במיצב "בית האבות" הם מציגים תמונה מזעזעת ומתמיהה. מצחיקה עד דמעות ומרושעת, בה מודלים היפר ריאליסטים של גמלאים, הנראים כמנהיגי העולם נעים על כסאות גלגלים חשמליים, הם נכים וחסרי אונים, נעים בקצב של חילזון ומתנגשים זה בזה. הפסלים עוצבו בדמותם של מנהיגים עולמיים שהלכו לעולמם, אלה אמנם לא הוזכרו בשמותיהם, אך בין כל הפסלים היה ניתן לזהות בקלות את כפיליהם של מנהיגים מסין, מהעולם הערבי – יאסר עראפת, למשל – ושל מנהיגים דתיים מרחבי העולם ושל דמויות פוליטיות מארה"ב ומאירופה. העבודה של סון ופנג מציגה מנהיגים חלשים, חסרי אונים, שאינם יכולים לתפקד – בניגוד גמור לעוצמה שהייתה להם כשעדיין החזיקו ברסן השלטון, העבודה היא ללא ספק פרודיה על ההתנהלות של האומות המאוחדות.
"כשאמות" הוא מיצב מונומנטלי הזוי, בו אשה מבוגרת בשמלת בית ארוכה, דואה באוויר.
מעל דגי מעמקים ומוקפת בלהקת ציפורים אקזוטיות. ביד אחת היא מזיקה זר פרחים ורודים ובידה השנייה היא אוחזת ברצועה ומובילה תריסנית- דג מעמקים ענק, בעל גוף שטוח בצורת מעוין וזנב דמוי שוט. היא עוצמת את עיניה בהבעת שלווה, שמחה ושקטה. ההשראה למיצב הפנטסטי הזה, היה ראיון שערך פנג עם אמו לפני מותה כדי לדון בחייה ומחשבותיה על החיים שלאחר המוות. בשיחה עמו היא דברה בין השאר על לידה מחדש ועל גלגול נשמות."כשאמות" אמרה, " אני לא רוצה לחזור להיות יצור החי על פני האדמה, אני רוצה לעוף, להיות חופשית". בהשראת דבריה החליטו האמנים לכבד את זכרה וכך היא מרחפת בחלל הגלריה מוקפת בבעלי כנף צבעוניים ובדגי מעמקים.
העבודה הסוראליסיטית פועלת גם כמשל לחברה שאיבדה את דרכה, לרצון של האדם לרחף מעל למציאות הכובלת, לחזור להיות חלק מהטבע ולהגיע לעולם של שקט ושלווה.
ההומור השחור, הטכניקות והחומרים הבלתי שגרתיים וההעזה הבלתי מתפשרת ביצירותיהם של סון יואן ופנג יו מצביעים על התמורה הגדולה באמנות הסינית העכשווית. הפתיחות למערב והשימוש באירוניה, בפרודיה ובסאטירה פתחו ערוץ חדש של הבעה שקשה היה להעלותו על הדעת לפני שנים מעטות.
http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski :לצפייה בתמונות
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
