שלושה אחים הוצאו ממשמורת הוריהם בסיוע כוחות משטרה לאחר שהוחבאו על ידי המשפחה במשך כשבוע בבית סבתם. הילדים הושמו בבית מעבר הרחק ממקום מגוריהם ושהו שם כשהם מנותקים כמעט ממשפחתם במשך 21 חודשים בטרם הוגשה בקשה להכריז עליהם כברי אימוץ."
בתיאור עובדתי יבש זה נפתח פסק דין חשוב של השופטת חנה בן-עמי, סגנית נשיא בית משפט השלום בירושלים כתוארה אז ושופטת בבית המשפט המחוזי היום. בשפה משפטית מדוייקת מגוללת השופטת מסכת של העלמת פרוטוקולים ומסמכים רלבנטיים מבית המשפט המשולבת בניסיון ציני להשחיר את דמותם של ההורים, והכל במטרה להוציא את שלושת האחים מהבית ולספק את רצונן של המשפחות הממתינות לאימוצם.
מקרה חמור זה, שהוא רק קצה הקרחון של תלונות על מעשים חמורים של פקידי סעד, הביא את שר העבודה והרווחה להקים ועדה ציבורית לבדיקת תפקודם. הוועדה סיימה את עבודתה, והמסקנות הקשות שלה תתפרסמנה מיד לאחר חג הסוכות. פקידי הסעד, בניסיון לקדם את פני הרעה, פתחו במתקפה מתוקשרת, ששיאה היה בכתבה של דוד רגב שהופיעה בגיליון החג של ידיעות אחרונות בערב יום הכיפורים.
בכתבה, חושפות פקידות הסעד את חייהן הקשים - והתנין הטורף את האפרוחים מזיל דמעות מעומק מלתעותיו. אחת מהמתבכיינות לא מזמינה הורים שמהן היא גוזלת את ילדיהם למשרדה, פן יראו את תמונות ילדיה שלה שתלויים בחדרה, ולב הקורא הומה: הפקידה שהיא גם אם, מצאה מוצא מתחשב מאוזן ורגיש לדילמה נוראה: הפקידה גם תוכל להינות מתמונות ילדיה במשרד, ולמי שלא יראה יותר את ילדיו, יודיעו על כך בטלפון.
רק באותיות הקטנות שבסוף הכתבה מתגלה חלק מהאמת: פקידי הסעד שנחשפו הם בעצם ראשי האיגוד המקצועי שנאבק לשיפור תנאי העבודה של הפקידים - ובוודאי פועל במרץ להשגת איזה פתרון הייטקי שכזה, שיאפשר להחליף ברגעים קשים את תמונות ילדיה של הפקידה הגזלנית בשומר מסך.
צריך לומר את האמת: ישנו אכן עומס רגשי כבד על אותם פקידי סעד שלא נשחקו. אבל על עומס זה, אין להם להלין אלא על עצמם. פקידי הסעד צריכים לדווח. בתי המשפט צריכים להחליט. הקריעה הרגשית של פקידי הסעד היא תוצאה ישירה של השיטה עליה מספרת כב' השופטת, שבה הם חורגים מסמכותם ונוטלים לעצמם זכות להחליט בשאלות שלא נתבקשו להכריע בהם.
אין פלא שהחלטות בעניין, כגון הוצאת ילדים מהבית, הן כה קשות לפקידות הסעד - שהרי, כפי שהן מודות בכנותן בכתבה, אין שום דבר בהכשרתן שמכין אותם לשים את עצמם על כס המשפט. לא צריך היכרות מעמיקה עם תנאי הקבלה והלימודים באוניברסיטאות, או עם הוועדות לבחירת שופטים, כדי להבין את ההבדל בין בוגרת ביה"ס לעבודה סוציאלית ובין שופטת או שופט מקצועי.
על המאמץ המיותר הזה נוסף עוד המאמץ האדיר של תמרון השופט לאמץ מסקנות לא מבוססות והחלטות מוזרות. כתמיכה וחיזוק לנוהג של עקיפת בתי המשפט, הומצא גם מערך של "ועדות החלטה", שהוא מנגנון מוזר המשולל כל בסיס חוקי, שרשימת המשתתפים בו סודית, ודיוניו חשאיים ואינם פתוחים לביקורת של שום גוף.
לאחר קבלת ההחלטה בוועדה, יש צורך גם לתפעל את בית המשפט כדי לקבלה. סקר שערך ד"ר אברהם אופק בעקבות הזמנה של משרד העבודה והרווחה מגלה, כי השופטים מבקשים לשמוע בתסקירים את האפשרויות השונות הקיימות לטיפול בכל מקרה ומקרה. אבל, הנחיות פנימיות עדיין קובעות כי יש לתת בכל תסקיר המלצות, וכי העובדות צריכות להיכתב כך שתתאמנה להמלצות... בביטאון של ועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים אנו מוצאים לא אחת דיונים ואף הנחיות מצד הגורמים הבכירים ביותר (כולל פקידת הסעד הראשית) כיצד יש להסתיר מידע מבית המשפט. מפחיד גם לגלות כי הצלחתו של עובד סוציאלי בתפקידו נמדדת באופן ביורקרטי על-פי מספר המקרים שבהם הצליח לתמרן את בית המשפט לקבל את ההמלצות, במקום בדיקה מעמיקה ואובייקטיבית של מצב הילדים בהם טיפל.
אנו שומעים גם סיפורים על התעלמות מתלונות והזנחה שמביאה להידרדרות במצבם של ילדים, והתעוררות מאוחרת מדי. כך, למשל, במקרה מפורסם אחד נמנע מאב במשך ארבע שנים לראות את ילדו בגלל הזנחה או זדון של פקידת סעד, ומשהתעוררה המערכת לא ניתן היה לחדש את הקשר ביניהם.
הכח המוחלט מביא גם לאטימות למצוקה, זילזול בחוק ובמנהל תקין, והתנשאות הגובלת ברשעות. תלונות למשרד העבודה והרווחה נתקלות בחומה קשוחה של מערכת העסוקה בהגנה על עצמה במקום על טובת הילדים. לא אחת אנו נתקלים גם במסע נקמה שמנהלים פקידי סעד כנגד המתלוננים על תפקודם.
השופטת בן-עמי ציוותה על החזרתם של שלושת האחים לביתם וסיימה את פסק הדין במילים: "אם ניתן לסכם תיק עצוב זה - נראה לי כי אילו היה מי שבאמת ובתמים טובתם של הקטינים היתה לנגד עיניו, תפקידו היה להושיט יד לאם... [כך] היה נחסך סבל מהאם והמשפחה וגם מצבם של הקטינים לא היה מתדרדר". את הנזק הנורא לשלושה ילדים אלו, שהתגלגלו במוסדות יותר משנתיים, איש לא יוכל לתקן. אבל, כדי למנוע פגיעה בילדים נוספים יש להקים גוף בלתי תלוי, אשר בדומה ליחידה לחקירת שוטרים יבדוק ויבקר את פעולתם של פקידי הסעד.
החוק קובע כי למעט במקרי חירום, הזכות והחובה להחליט בעניין גורלם של ילדים מסורה לבית המשפט. כדי להוריד את העומס ולהקל על עבודתה של מערכת הרווחה, צריך להקפיד הקפדה יתירה על חוק זה. כפי שביטול פרק ההמלצות בהעברת תיקים מהמשטרה לפרקליטות הקל על עבודת המשטרה והוריד מהביקורת הציבורית כלפיה, כך ביטול פרק ההמלצות בתסקירים יעזור גם לפקידי הסעד.
החוק מצווה על כל אזרח לענות תשובות כנות ומלאות לפקיד הסעד. כדי למנוע מניפולציות של בית המשפט, יש לתקן את החוק, כך שיחייב גם את פקיד הסעד לדווח לבית המשפט את האמת, את כל האמת ורק את האמת.
בתיאור עובדתי יבש זה נפתח פסק דין חשוב של השופטת חנה בן-עמי, סגנית נשיא בית משפט השלום בירושלים כתוארה אז ושופטת בבית המשפט המחוזי היום. בשפה משפטית מדוייקת מגוללת השופטת מסכת של העלמת פרוטוקולים ומסמכים רלבנטיים מבית המשפט המשולבת בניסיון ציני להשחיר את דמותם של ההורים, והכל במטרה להוציא את שלושת האחים מהבית ולספק את רצונן של המשפחות הממתינות לאימוצם.
מקרה חמור זה, שהוא רק קצה הקרחון של תלונות על מעשים חמורים של פקידי סעד, הביא את שר העבודה והרווחה להקים ועדה ציבורית לבדיקת תפקודם. הוועדה סיימה את עבודתה, והמסקנות הקשות שלה תתפרסמנה מיד לאחר חג הסוכות. פקידי הסעד, בניסיון לקדם את פני הרעה, פתחו במתקפה מתוקשרת, ששיאה היה בכתבה של דוד רגב שהופיעה בגיליון החג של ידיעות אחרונות בערב יום הכיפורים.
בכתבה, חושפות פקידות הסעד את חייהן הקשים - והתנין הטורף את האפרוחים מזיל דמעות מעומק מלתעותיו. אחת מהמתבכיינות לא מזמינה הורים שמהן היא גוזלת את ילדיהם למשרדה, פן יראו את תמונות ילדיה שלה שתלויים בחדרה, ולב הקורא הומה: הפקידה שהיא גם אם, מצאה מוצא מתחשב מאוזן ורגיש לדילמה נוראה: הפקידה גם תוכל להינות מתמונות ילדיה במשרד, ולמי שלא יראה יותר את ילדיו, יודיעו על כך בטלפון.
רק באותיות הקטנות שבסוף הכתבה מתגלה חלק מהאמת: פקידי הסעד שנחשפו הם בעצם ראשי האיגוד המקצועי שנאבק לשיפור תנאי העבודה של הפקידים - ובוודאי פועל במרץ להשגת איזה פתרון הייטקי שכזה, שיאפשר להחליף ברגעים קשים את תמונות ילדיה של הפקידה הגזלנית בשומר מסך.
צריך לומר את האמת: ישנו אכן עומס רגשי כבד על אותם פקידי סעד שלא נשחקו. אבל על עומס זה, אין להם להלין אלא על עצמם. פקידי הסעד צריכים לדווח. בתי המשפט צריכים להחליט. הקריעה הרגשית של פקידי הסעד היא תוצאה ישירה של השיטה עליה מספרת כב' השופטת, שבה הם חורגים מסמכותם ונוטלים לעצמם זכות להחליט בשאלות שלא נתבקשו להכריע בהם.
אין פלא שהחלטות בעניין, כגון הוצאת ילדים מהבית, הן כה קשות לפקידות הסעד - שהרי, כפי שהן מודות בכנותן בכתבה, אין שום דבר בהכשרתן שמכין אותם לשים את עצמם על כס המשפט. לא צריך היכרות מעמיקה עם תנאי הקבלה והלימודים באוניברסיטאות, או עם הוועדות לבחירת שופטים, כדי להבין את ההבדל בין בוגרת ביה"ס לעבודה סוציאלית ובין שופטת או שופט מקצועי.
על המאמץ המיותר הזה נוסף עוד המאמץ האדיר של תמרון השופט לאמץ מסקנות לא מבוססות והחלטות מוזרות. כתמיכה וחיזוק לנוהג של עקיפת בתי המשפט, הומצא גם מערך של "ועדות החלטה", שהוא מנגנון מוזר המשולל כל בסיס חוקי, שרשימת המשתתפים בו סודית, ודיוניו חשאיים ואינם פתוחים לביקורת של שום גוף.
לאחר קבלת ההחלטה בוועדה, יש צורך גם לתפעל את בית המשפט כדי לקבלה. סקר שערך ד"ר אברהם אופק בעקבות הזמנה של משרד העבודה והרווחה מגלה, כי השופטים מבקשים לשמוע בתסקירים את האפשרויות השונות הקיימות לטיפול בכל מקרה ומקרה. אבל, הנחיות פנימיות עדיין קובעות כי יש לתת בכל תסקיר המלצות, וכי העובדות צריכות להיכתב כך שתתאמנה להמלצות... בביטאון של ועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים אנו מוצאים לא אחת דיונים ואף הנחיות מצד הגורמים הבכירים ביותר (כולל פקידת הסעד הראשית) כיצד יש להסתיר מידע מבית המשפט. מפחיד גם לגלות כי הצלחתו של עובד סוציאלי בתפקידו נמדדת באופן ביורקרטי על-פי מספר המקרים שבהם הצליח לתמרן את בית המשפט לקבל את ההמלצות, במקום בדיקה מעמיקה ואובייקטיבית של מצב הילדים בהם טיפל.
אנו שומעים גם סיפורים על התעלמות מתלונות והזנחה שמביאה להידרדרות במצבם של ילדים, והתעוררות מאוחרת מדי. כך, למשל, במקרה מפורסם אחד נמנע מאב במשך ארבע שנים לראות את ילדו בגלל הזנחה או זדון של פקידת סעד, ומשהתעוררה המערכת לא ניתן היה לחדש את הקשר ביניהם.
הכח המוחלט מביא גם לאטימות למצוקה, זילזול בחוק ובמנהל תקין, והתנשאות הגובלת ברשעות. תלונות למשרד העבודה והרווחה נתקלות בחומה קשוחה של מערכת העסוקה בהגנה על עצמה במקום על טובת הילדים. לא אחת אנו נתקלים גם במסע נקמה שמנהלים פקידי סעד כנגד המתלוננים על תפקודם.
השופטת בן-עמי ציוותה על החזרתם של שלושת האחים לביתם וסיימה את פסק הדין במילים: "אם ניתן לסכם תיק עצוב זה - נראה לי כי אילו היה מי שבאמת ובתמים טובתם של הקטינים היתה לנגד עיניו, תפקידו היה להושיט יד לאם... [כך] היה נחסך סבל מהאם והמשפחה וגם מצבם של הקטינים לא היה מתדרדר". את הנזק הנורא לשלושה ילדים אלו, שהתגלגלו במוסדות יותר משנתיים, איש לא יוכל לתקן. אבל, כדי למנוע פגיעה בילדים נוספים יש להקים גוף בלתי תלוי, אשר בדומה ליחידה לחקירת שוטרים יבדוק ויבקר את פעולתם של פקידי הסעד.
החוק קובע כי למעט במקרי חירום, הזכות והחובה להחליט בעניין גורלם של ילדים מסורה לבית המשפט. כדי להוריד את העומס ולהקל על עבודתה של מערכת הרווחה, צריך להקפיד הקפדה יתירה על חוק זה. כפי שביטול פרק ההמלצות בהעברת תיקים מהמשטרה לפרקליטות הקל על עבודת המשטרה והוריד מהביקורת הציבורית כלפיה, כך ביטול פרק ההמלצות בתסקירים יעזור גם לפקידי הסעד.
החוק מצווה על כל אזרח לענות תשובות כנות ומלאות לפקיד הסעד. כדי למנוע מניפולציות של בית המשפט, יש לתקן את החוק, כך שיחייב גם את פקיד הסעד לדווח לבית המשפט את האמת, את כל האמת ורק את האמת.
