לי זה לא יקרה
לאחרונה כולנו עדים למבול חדשותי על אנשים האוחזים במשרות מאוד בכירות שנפלו בקשרים לא כשרים עם נשים.
המציאות הזו מאוד מטרידה אותי כמו את כולם.
מה קורה לנו כחברה?!?
לצערי ולמען האמת, זה לא קורה רק אצלנו. הרי המציאות הזו היא נחלת החברה המערבית כולה.
שאלתי את עצמי, האם זו מציאות הכרחית מה אפשר לעשות בכדי לשנות אותה. במיוחד כשמדובר באנשים רציניים בעלי זכויות רבות.
איני רוצה להיכנס לעצם המקרים ולא מפני שאיני יודע את העובדות,זו לא מטרתי. אך אני סבור שיש פה בעיה שהיא שייכת לתפיסה החברתית שלנו.
ארצה במאמר זה לנסות לנתח ולהציע כיוון באמצעותו ניתן למגר את התופעה ואת השפעותיה גם אצל מי שבטוח "שלי זה לא יקרה".
אורח החיים שלנו דורש הרבה מאוד שעות עבודה ולרוב מחוץ לבית .
כשמגיעים הביתה הדבר שאנו מחפשים זה להתפרק מקשיי היום יום. לקבל את הפינוק להיות בבית, במקום בטוח.
אך באופן מעשי הבית גם הוא מרחב של התמודדויות.
לבית יש צרכים, יש אנשים נוספים הצריכים התייחסות.
יש עבודה, משימות בתפעול בית. מצב זה מיצר תחושה שכשמגיעים הביתה, עוד לפני שנכנסים יש הרגשה של רתיעה.אפילו לא מודעת.
במקום להתרווח ולנוח, מגיעים עייפים מקשיי היום יום לעוד שדה של התמודדות.
המצב הזה גורם לכך שבן הזוג ובני הבית באופן מודע ושלא מודע הופכים להיות "סוג של עול" ולא מקור כוח.
אדם מחפש את מקום ההתמלאות שלו מחוץ לבית ולא בתוך ביתו - מבצרו.
זה מוביל לכך שמחפשים מקור לתמיכה רגשית אחרת, התלבטויות ושאר מילויי מצברים במקום שכ"תמורה" אין מחויבות.
פעמים שמקורות אלו הם במקום העבודה שם יש אנשים הנמצאים הרבה זמן יחד חווים חוויות דומות. ופעמים לגמרי מחוץ לכל מערכת.
המצב המתואר הוא מאוד לא בריא מעבר לכך שהוא מאיים על שלימות הבית משפחה וזוגיות. הוא גורם לאדם לחיות כביכול חיים כפולים לחיות במעין סוד.זה לחיות חיים באשליה, "לחיות בסרט".
מה אפשר לעשות?
אני מאמין שיש הרבה מאוד מה לעשות, וזה לא גזרת הגורל לחיות כפי המתואר.
מקובל לחשוב שצריך לחיות כל הזמן באיפוק . ודאי זה נכון להיות בגדר "סור מרע".
אך רק זה לא יועיל, לא יחזיק מעמד ואף יפתח תוצאות הרסניות בעתיד כאלימות המתפרצת מתוך תסכול.
רק באיפוק לא פותרים את הבעיה היסודית.
הפתרון היסודי בעיני הוא "העשה טוב".
להוסיף לבית אור כך שיהיה שמח לבוא הביתה.
כלומר, אם כל אחד מבני הבית יסתכל על הבית לא כעוד שדה התמודדות.
אלא כמקום הבטוח אותו מטפחים. כקן של ציפור שכל הזמן הציפור מטפחת אותו. אז תהיה ציפייה לבוא הביתה ולא לחפש משהוא מחוץ.
אם כל אחד יסגל לעצמו את המבט, כשהוא מגיע הביתה הוא מגיע למקום שלו, למקום הבטוח שלו, היחס ישתנה גם לכל המטלות של הבית.
באופן המעשי אני מציע תחילה להגיע הביתה לאחר שמראש מודיעים על ההגעה כדי שזו לא תהיי הפתעה. לאפשר לבן או בת הזוג להתכונן, הן מבחינת האדם המגיע הביתה. הן מבחינת הבית. להיכנס בנחת, להירגע מקשיי היום יום. אח"כ להישאב לכל המתרחש.
שנית, לקבוע באופן קבוע, ברמה הזוגית והמשפחתית זמנים בהם מתנתקים מהמסלול ומתמקדים בעשייה שכל עניינה הוא מילוי מצברים זוגיים ומשפחתיים. דברים שנותנים כוחות שנעים לכולם.
בהיבט הזוגיות מאוד חשוב לקבוע זמן בו אפשר להתעניין איפה בן הזוג נמצא זמנים לשיתוף לא לפתור בעיות אלא לשיתוף.
הכי חשוב למצוא את הזמנים בהם אפשר לפנק האחד את השני.
כאשר האנרגיות מוסבות להוסיף טוב ולמלא את התא המשפחתי. אין סיבה לרעות בשדה זרים.
כאשר מתבוננים בלוח השנה היהודי אפשר למצוא הרבה פינות בכדי לממש את המבט וההתכנסות פנים התא המשפחתי ולא המבט כלפי חוץ.
