בין זיכרון לאירוניה 

בין זיכרון לאירוניה

דוד מיטל ואנטון בידרמן

בבית האמנים חדרה

"בין זיכרון לאירוניה" היא תערוכה שנולדה כשיח בין שני אמנים ותיקים ומוכרים שחיים ויוצרים בחדרה, למעלה מ 40 שנה שהם סוללים דרך (כל אחד בדרכו) לעולם הרחב.  

דוד מי-טל נולד בחדרה  למד ציור במכון "אבני", ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 69 הקים גלריה לאמנות במצודת הנמל בקיסריה, שם טיפח וקידם אמנים צעירים, וארגן משלחות ותערוכות לציירים ופסלים ידועי שם בארץ ומחוצה לה. דוד צייר בתחילת דרכו  בסתר ובהמשך פיתח סגנון אישי וייחודי. הנושא הוא "זיכרון" לעיר חדרה. זיכרון כחידה שאין לה פרשנות אמנותית ונשארת בגדר סוד האמן המבקש לספר לבנו סא"ל אמיר מי-טל שנפל במבצע "כחול וחום"  1988 על חדרה של פעם ובדרך זו לשוחח ולהתחבר לבנו באמצעות האמנות.

בתערוכה מציג דוד מי-טל, טריפטיכון 420x  200  ס"מ "זיכרונות ילדות וציפורים, חדרה". פורמט ציורי גדול בו מזהים עצים וצמחיה, מבנים, סוסים וציפורים בסגנון הייחודי שפיתח ומתאפיין בספונטאניות, קווי מתאר, גוונים וצורות אינספור. או כפי שכתב עליו הצייר והפסיכולוג יגאל ורדי, , "לקחת את הכתם לטיול" עיקרי הדברים במאמרו מצביעים על הסובייקט היוצר והקשרו לחוויה הטראומטית. במקביל מציין הכותב את הקשרי הסגנון ומזכיר את תקופת המודרניזם המוקדם ובעיקר את האימפרסיוניזם על גווניו...

מי-טל נוהג לספר כי באמצעות תהליך היצירה הוא מצליח לשמור על הקשר עם אמיר. "אחרי נפילתו של אמיר עברתי טלטלה נפשית עזה. מכרתי את כל עסקיי והתמסרתי למלאכת הציור. בציוריי אני מספר לאמיר על ילדותי במושבה  חדרה בה גדלתי ובה אני גר עד היום".  "היצירות שלי מצוירות על בדים גדולים ומופיעים בהן צבעי הילדות שלי, הפרדסים, הפרחים והים שכה אהבתי כילד, והן מספרות על געגועים לעבר ותקווה לעתיד יפה יותר ותקווה לשלום".

אנטון בידרמן נולד ברומניה עלה לישראל ב 63. בוגר 4 שנות לימוד בקאלישר תל אביב. מ 80 עד 93 כיהן כמורה לאמנות באותו מוסד. ב 93 יסד את עמותת "סטודיו אמן" המנהל היום את בית האמנים חדרה. ד"ר אנטון בידרמן:  צייר, פסל, מורה ומרצה לאמנות, מנהל ואוצר בית ספר וגלריה לאמנות "סטודיו אמן" ומנכ"ל בית האמנים חדרה, מפיק פרויקטים אמנותיים בישראל ובחו"ל. השתתף בעשרות תערוכות נושא וקבוצתיות  בישראל ומחוצה לה. הציג תערוכות יחיד רבות בגלריות ומוזיאונים בישראל, יוון, ספרד, גרמניה, צרפת וארה"ב. בתערוכה מציג בידרמן מספר עבודות גדולות של ראש/דיוקן.

הדמויות המצוירות הם מודלים של נבחרי חברה וציבור שבחר בהם. העבודות של בידרמן הם פיתוח מאוחר של חלק מעבודות שהוצגו ב 95 "שבעים דיוקנאות בראי אפור"  ובסדרה נוספת, דיוקנאות על אריחים "שבעים דיוקנאות במראי שחור". שתי הסדרות הוצגו במקומות רבים בישראל ובחו"ל ועסקו בהיבט הביקורתי על נבחרי החברה בישראל. העבודות שמוצגות בתערוכה עוסקות באירוניה. שינו הטכניקה והקונספט והמעבר מריאלי לפיגורה הולידו את האירוניה כצורת הבעה בין המסמן למסומן שבה המשמעות האמיתית של הדברים, כפי שמסתבר בדיעבד, מנוגדת למשמעות של הדברים בזמן הפעולה, כתוצאה של "צחוק הגורל". ואולי האירוניה כאמצעי להביע סרקזם או ציניות. בין המוצגים: אלכס גלעדי, השופט חיים כהן, ישעיהו ליבוביץ, מני פאר, מוטי עומר, עזר ויצמן.

"חלק מהבעיה האמנותית בציור דיוקנאות נובע מפעולת הגומלין בין שתי כוחות, האמן והמודל". ג'ון פופ הנסי