1950 – בשנות ה-50 המאוחרות החל הסקייטבורד להיות ענף ספורט פופלרי אחרי הגלישה בקרב בני הנוער בעיר מליבו שבקליפורניה.אנשים החלו לבנות "שייפים" מעץ, הדומים בצורתם לגלשנים, חיברו צירים וגלגלים של סקיטים והחלו להחליק ברחובות במטרה לחקות את תנועות הגלישה בים. המונח הראשוני לסקייטבורד, ניקרא באותה תקופה, SIDEWALK.
1963 – בשנה זו הסקייטבורד היה בשיא הפופולריות והוא הפך לשיגעון אופנתי בקרב בני נוער. חברות יצרני גלשנים כמו:,Jack's, Hobi ו- Makaha עיצבו את הסקייטבורדים המיקצועיים הראשונים, ואף היה להם Team לקידום המכירות.
יחד עם זאת הם אירגנו תחרויות סקייטבורד ואליפויות ארציות אשר תועדו בטלויזיה ואף יצא לאור מגזין סקייטבורד אחת לתקופה.התחרויות שאורגנו באותה תקופה היו סללומים במורדי ירידות ו-"פריסטייל". תחרות ה"פריסטייל" של אותה תקופה, היה בעצם כמו ריקוד בלט או החלקה על הקרח, דבר שהוא שונה לחלוטין מהסקייטבורד של ימינו. הסקייטבורד בתקופה זו היה ברמת שיא כזו שחברת הגלשנים Makaha הגיע במשך שנתיים לשווי הכנסות של 4 מליון דולר.
1965 - בשנה זו, בלילה אחד הספורט הצעיר נעלם. הסקייטבורד פשוט היתרסק. כולם חשבו שהדבר הזה שניקרא סקייטבורד, זהו עוד שיגעון חולף. המכירות ירדו באופן משמעותי. חברות הסקייטבורד המעטות שהיו קיימות באותה תקופה "פשטו רגל" ואף מגאזין הסקייטבורד, היחיד שהיה, הפסיק לצאת לאור. קרש סקייטבורד כבר לא ניתן היה לקנות או להשיג. ומי שבאמת רצה להמשיך להחליק באותה תקופה היה פשוט צריך לבנות בעצמו סקייטבורד. משמעות הדבר, הוא לקנות זוג סקייטים, שהיו עם גלגלי חמר באותה תקופה, לחתוך אותם לחצי, ואז למצוא ארון ישן במחסן לנסר אותו בשייפ של גלשן ולחבר ביניהם.
הגלישה של המקומיים היה לאורך שרידי מזח ישן בשם Ocean Park אשר לאורכו היו שקועים עמודי עץ ענקיים כך שבמהלך הגלישה היו מתחמקים משיברי העמודים הענקיים. לאורך כל הדרך המזח היה הספוט של הגולשים המקומיים. החוף היה הטריטוריה שלהם. גולשים מחוץ לעיר לא היו רצויים בחוף כלל. עד כדי כך שיום אחד, אחד הגולשים המקומיים חתר שבחרטום הגלשן מונח קרבורטור של מכונית השיכת לגולש לא מקומי. המקומי אמר: "האם זה שייך לך ?" והשליך את הקרבורטור למים. סיפור זה ממחיש את העובדה שגולשי דוגטאון היו ממש מלוכדים, ולא היה כדאי לגולשים מבחוץ להגיע לספוט שלהם.
נערי "דוגטאון" אשר ברובם היו ממשפחות הרוסות, מצאו בגלישת הגלים דרך חיים, אשר ניטרלה אותם מהסביבה הקשה. באותה תקופה, הגלישה היה ספורט מנודה והסביבה ממש לא כיבדה והעריכה גולשים בעיקר בשל העובדה שרובם היו מופרעים - trouble makers.
בעקבות מהפכת הגלגלים נערי דוגטאון קיבלו משמעות נוספת לחיים. הם היו גולשים בים רוב שעות היום ובשעות אחרה"צ כאשר תנאי הים כבר לא היו טובים, הם היו מחליקים על סקייטבורד. החבורה החלה לפתח סטייל החלקה שלא ניראה כמותו, וניסתה לחקות את תנועות הגלישה אל הירידות ברחוב. "סטייל" היה הדבר החשוב ביותר באותה תקופה. תרגילים לא היו אז, ולכן לסגנון היה משמעות. החבורה פיתחה ""Style יחודי ושאבה את ההשראה מגלישת הגלים. עד מהרה נערי דוגטאון מצאו דרך בא יוכלו לחקות את תנועות הגלישה בים. הם החליקו בבתי ספר בהם היו מצויים קירות בטון אנכיות וענקיות שעבורם זה היה כמו גל בטון.
באביב 1975 הענף קיבל תפנית משמעותית והחל להיתקדם לכיוון הסקייטבורד של ימינו. התפנית מתרחשת
בעיירה Del-Mar שבקליפורניה בתחרות סללום ו"פריסטיל" במימידים שלא ניראו באותה תקופה. נערי דוגטאון הופיעו בתחרות כ-Team ומספונסרים ע"י חנות הגלישה המקומיתSurf shop" "Zephyr, שיצרה סקייטבורדים יחודיים. נערי דוגטאון פשוט הראו לכולם מה זה סקייטבורד, הם הפגינו משהו שונה לגמרי, סטיל אחר לגמרי, אגרסיבי יותר ויוצא דופן. השופטים לא ידעו איך לשפוט זאת והקהל יצא מגידרו. תחרות זו היתה התחלה של משהו גדול שעתיד לבוא. המחליקים הבולטים בתחרות היו: Jay Adams , Tony Alva ו- Stacy Peralta מאותו רגע הם הגדירו קוד חדש בענף הסקייטבורד. ירחוני הסקייטבורד הפכו אותם לגיבורים והמחישו בתמונות: סגנון חיים ואישיות, אשר הפכו אותם לאלילים ברחבי העולם בקרב בני הנוער. חברות סקייטבורד גדולות שראו בפוטנציאל האדיר שטמון בענף ובמחליקים הציעו הצעות כספיות אטרקטיביות, במיוחד לנערי "דוגטאון" המפורסמים. ענף הסקיטבורד בתקופה זו הפך לתעשיה גדולה שגילגלה המון כסף.
1976 - מהפכה משמעותית נוספת, הבצורת הכי גדולה שידעה ארה"ב. הממשלה אסרה להשתמש במים. חל איסור מוחלט להשקות את הגינות, להגיש מים במסעדות ואף למלא את ברכות השחיה. מאות ברכות בחצר האחורית של וילות העשירים ברחבי קליפורניה התיבשו והושארו ריקות ללא שימוש. וכך נולדה לה ההחלקה על קיר אנכית שזו בעצם תחילתה של ה-Vert וה–Halfpipe של ימינו. ראשונים לנסות זאת היו נערי "דוגטאון", שפשוט החלו בחיפוש מתמיד אחר ברכות פנויות וברגע שמצאו את "אוצרם". פשוט היו מתגנבים לשטח הבית הפרטי ומתחילים בסשן מטורף. כל מה שניסו החבורה לבצע בברכות, לא נעשה מעולם, אך בשל העובדה שהם היו גולשי גלים, הם ידעו איזה תנועות ומהלכים יש לעשות ולממש, אך הם רק לא ידעו עדין אם זה אפשרי. הסיפוק הראשוני היה להחליק עם הסקייטבורד מעל פנס הבריכה, שהיה ממוקם כחצי מטר מתחת לשפת הבריכה. אך עד מהרה המחליקים לא רק שעברו את הפנס והגיעו לשפת הברכה אלה גם ביצעו grind על השפה.
1977 - בשנה זו, הסקייטבורד כבר היה גדול באמריקה. עיתונים דיווחו על כ- 30 מיליון מחליקים בארה"ב. בזמן זה נערי דוגטאון יצגו חברות סקייטבורד גדולות והרוויחו המון כסף מהתעשיה. הבולטים ביותר היו Tony Alva ו- Stacy Peralta, אשר חשיפתם לא היתה רחוקה מרמת הפירסום לה זכה מיקל ג'ורדן בימיו הטובים. הם זכו לפירסום ברמות שקשה מאוד לתאר. הם כל הזמן הופיעו במגאזינים, חגגו במסיבות הכי לוהטות בהוליווד, היסתובבו עם מפורסמים מתעשית המוסיקה והקולנוע וזכו לסיגנון חיים שכולנו חולמים להיות בו לפעמים, חיי "רוק סטאר". בשנה זו, בחודש ספטמבר קרה הדבר שנתן דחיפה נוספת לקראת הסקייטבורד המודרני של ימינו. באחד הסשנים בברכה השכונתית של אחד החברים ביצע Tony Alva את ה-Frontside Air הראשון. לראשונה בוצע ריחוף עם הסקייטבורד מעל שפת הבריכה וחזרה בנחיתה מושלמת.
מאותו יום אפשר להגיד בוודאות שנערי דוגטאון קבעו את אבני היסוד של הסקייטבורד, הם אלה ששברו את ה"סטטוס-קוו", הם אלה שתמיד ניזכור בתור חלוצי הענף ובלעדיהם הענף לא היה ניראה כפי שהוא היום.
פשוט כך, הסקייטברוד המודרני של ימינו, בין אם זה: סטריט, וורט וכל תחרויות ה- X-Games או הסטריט ליג הם פירותיהם של תקופת נערי דוגטאון.
למאמרים נוספים, למתענינים במידע נוסף ולמעונינים בשיעורי סקייטבורד פרטיים נוספים באתר הבא:
