חינוך לחשיבה עצמית 

השיחה הבאה התקיימה לפני כמה שנים, בעת שיעור פרטני. התלמיד (היה אז בן 16) למד בישיבה תיכונית, ידועה כאיכותית מאוד. לימדתי גמרא, והתלמיד אומר לי לפתע:
"רוצה לראות משהו מד-הים?"
"לפי המבט שלך אני רואה שגם אם אני לא רוצה לראות, אתה מת להראות לי. אז בבקשה."
והתלמיד, בעיניים בורקות, שואל אותי: "באיזה גיל רבין מת?"
ואני אומר: "קודם כל - לא שאלת נכון. תשאל שוב."
"באיזה גיל רבין נרצח?"
"אני לא בטוח שאני זוכר בדיוק, אם אינני טועה - 74".
"לא!" הוא מריע בניצחון, "הוא היה בן 73 ושבעה חודשים!"
"אני לא יודע", אני אומר לו.
הוא ממשיך בהתלהבות: "ועכשיו בוא נסתכל בגמרא בעמוד 73, בשורה 7..." אנו מסתכלים, והינה, רשום שם, אני לא זוכר בדיוק, הייתה רשומה המילה "רבין" וגם "השומרים פשעו בי". "אז אתה רואה!" הוא אומר לי, "המורה שלנו הראה לנו את זה, ואנחנו בכיתה כולנו היינו ה-מו-מים!"
"ומה אתה מבין מזה?" אני שואל.
"אז המורה שלנו הוכיח לנו, שבעצם לא י. ע. רצח את רבין, אלא היה כאן משהו עם המאבטחים, אחרת איך אפשר להסביר את זה? כולנו היינו המומים, השתגענו, נדהמנו! ואחר כך הלכנו למנהל, והראינו לו ושאלנו אותו, והוא אמר לנו שבעיניו זה סתם שטויות, ומה שהמורה אמר זה על דעת עצמו בלבד, ולא משהו שהישיבה אומרת."
"והשתכנעתם?"
"תראה, זה עדיין משהו מדהים... ומה אתה אומר?"
"אתה יודע מה", אני אומר לו, "אני לא אומר לך בינתיים את דעתי. בוא נקרא את כל דף הגמרא הזה, נלמד את הסוגיה הזאת, נפרש אותה, ואחר כך, אחרי שתבין בדיוק במה מדובר, ומה משמעויות המילים בסוגיה, רק אז נוכל לדון ולהתווכח, האם זה קשור בכלל לרצח רבין או לא. מתאים?"
"מתאים. רגע..."
טוב אני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, ומסתמן אצלו חיוך נבוך קצת, כי הוא מתחיל להבין...
"אז בעצם", הוא אומר לי, "היינו בכיתה צריכים לשאול את המורה על מה בדיוק מדובר בדף, נכון?"
"כן."
"אז יצאנו פארשים, נכון?"
"כן, כי סך הכול, מבחינת הידע שלכם והכלים שיש לכם, אתם בהחלט מסוגלים לברר בעצמכם בדיוק מה יש בסוגיה הזאת."
השיחה נמשכה עוד, אך כבר הבעתי את מה שהיה חשוב לי להביע. קודם כל - גם אצלי הנטייה הטבעית הייתה לומר ישר "איזה שטויות!" כפי שאמר המנהל. זו הדרך הקלה, אך זוהי דרך שאני מכנה אותה "מדכאת חשיבה".
גם המורה בישיבה וגם המנהל לא נתנו כבוד ליכולתם של התלמידים לחשוב. גם התלמידים לא נתנו כבוד ליכולת שלהם עצמם לחשוב. שאם לא כן, היו מתווכחים עם המורה, עם המנהל. היו בודקים את הדברים.
אם אנו רוצים שתלמידינו יפעילו חשיבה ורגש - בואו נעודד אותם לחשוב. בואו לא נעמיד במרכז את דעתנו שלנו, אלא נחשוף בפניהם את הכלים להתווכח איתנו. בואו נגדל דור של אנשים שמפעילים את תבונתם, שאינם מקבלים את הדברים כמובן מאליו. גם אם המחיר הוא, שייתכן שדעתם תהייה שונה מדעתנו, מהדבר שנראה לנו מובן מאליו.