הפורץ והלב הדופק 

ששי, 11 בבוקר, יצאתי מהבית לסידורים. נגשתי לאוטו – מישהו ישב בתוכו.

התקרבתי לאט, בדקתי את המספר – אולי זה לא האוטו שלי, מי באוטו שלי? אני מכירה אותו? הסכמתי למישהו להיות באוטו שלי??

זה היה פורץ.

התקרבתי ממש אל הדלת – אני מבחוץ, הוא יושב בפנים, הדלת פתוחה, 'אהה, זה האוטו שלך?' 'רק רציתי...' וניסה לסדר מהר חזרה את הצלונים ששלף מהתא בדלת הנהג, 'זה שלך' יצא מהאוטו והושיט לי את קופסת המשקפיים שהייתה בתא הכפפות. לא זזתי, לא נשמתי, לא הגבתי, הוא התרחק לאט אחורנית, התחיל ללכת קצת יותר מהר, מתנדנד, 'אני הום-לס' אמר, 'מה אני כבר עושה, אני לא יודע מה אני עושה, אני הום-לס...' הולך, מנסה להסתתר מאחורי העצים בדרך, מביט אחורה מה אני עושה.

אני קפואה. מהרגע שנעמדתי מאחורי הדלת של האוטו שלי רק הלב הולם. אני ממש שומעת אותו. לא יוצא קול. עיניים תקועות בבחור הזה שיושב בכסא הנהג באוטו שלי רכון אל ידית ההילוכים. מיליון מחשבות רצות מכל הכיוונים: שכחתי את האוטו פתוח? לא, נעלתי אותו, לצלם אותו – אבל שכחתי את הנייד בבית. איך יכול להיות – ככה לאור היום, אנשים הולכים ברחוב ואצלי באוטו יש פורץ? לא יתכן. לקחת את קופסת המשקפיים שמגיש לי כשמשתחל החוצה – לא יכולה לזוז, שייקח, מסכן, מה כבר יש לו לקחת מהאוטו שלי. הוא מתרחק. לרוץ אחריו, לצעוק בקול – הרי יש אנשים ברחוב, לא יוצא קול, נעוצה במקום, לא נושמת, לא יכולה להסיט את העיניים ממנו, הולך מתנדנד, אפילו לא יכול לרוץ, כנראה מתפכח, היה שיכור. בחור צנום, מבטא רוסי, צעיר, הום-לס? לאן הולך? אולי לתת לו קצת כסף? אבל יחזור לכאן ובאמת ישדוד אותי. לרוץ ולהזהיר אנשים אחרים שלא יתנו לו להתקרב לאוטו שלהם? להצביע עליו? להגיד למישהו שמהר יצלם אותו? המילים לא יוצאות.

כל זה – אולי בשתי דקות, אני חושבת.

נצח.

אפיזודה בחיים.

מה אני עושה עכשיו?

בוקר ששי, יצאתי לכמה סידורים. אעשה אותם.

פגשתי חברה, 'דווחי למשטרה' היא אומרת. משטרה? מסכן, צעיר, הום-לס, מה יעשו לו??

חזרתי הביתה, ואז הבחנתי שיש סימני פריצה בדלת האוטו. אין כיפופים בפח אבל כתמים שחורים קטנים. התקשרתי למשטרה. 'יש סימני פריצה על הידית של האוטו שלי' אמרתי, 'בהתחלה חשבתי שהשארתי את האוטו פתוח, עכשיו אני רואה סימני פריצה'. 'בואי לתחנה, צריך לקחת תביעות אצבעות'. 'ומה תעשו לו? מסכן, הוא צריך טיפול – תטפלו בו?' 'גברת, את צריכה להחליט אם את רוצה לדווח, אנחנו נעשה את העבודה שלנו, וודאי יש לו כבר תלונות קודמות, אז מה החלטת?'

מכירים את השיחות האלו שבאות למשוך זמן ובינתיים צריך להגיע להחלטה – כן או לא? – זה היה רגע כזה. שיחה עם השוטר בצד השני של הקו ובראש עלתה השאלה: 'האם זו אמת שאני צריכה לדווח עליו?' כהרף עין שטפה אותי 'החקירה' שאני מכירה. שאלות 'העבודה' של ביירון קייטי הן כבר חלק ממני ומקבלות את התשובות מעליהן. 'מה קורה לי כשאני מאמינה שאני צריכה לדווח עליו?' עולה חוויה ששכחתי, שאני עצמי הייתי פעם בעבר ברגע שתפסו אותי על חם, מעשה שלא יעשה. המבוכה, הכאב בבושה שהגעתי למעמד מביך כזה, הבושה בפני האדם השני, הרצון שהאדמה תבלע אותי ברגע זה – זה מה שחשתי שהבחור הזה הרגיש באותו הרגע. המלמולים, המסכנות, חוסר האונים, מה היה עוזר לי אם היו עוצרים אותי באותו הרגע? הרי התעשתי בעצמי וחזרתי לעצמי. אז 'מי אני בלי המחשבה הזו שאני צריכה לדווח עליו?' – קשה. ישב אצלי באוטו הום-לס, בחור צעיר, לאן הלך מכאן? חיים בזבל, אני לא אוסיף לו, אני לא צריכה לדווח.

כל זה תוך כדי שיחה של כמה דקות עם השוטר בצד השני של הקו ומתבררת ההחלטה: 'אני לא מגישה תלונה'.

'צעד אצילי' אמר השוטר.

הזדקפתי, סוף סוף לקחתי נשימה עמוקה. אצילי? נחמד שהוא חושב ככה.

הפרדוכס הוא שמתוך האשפתות, החמלה – גם השוטר, אולי, מרגיש שטוב לתת צ'אנס.

'אני יוצא עכשיו לנסוע לאזור' אמר השוטר, 'אבדוק שאין פגיעות נוספות, אולי אראה אותו ונראה מה אפשר לעשות איתו'.

'תודה'. סוף סיפור.

ואני עדיין עצובה. רחמים על הבחור. איך קורה שבחור כזה מגיע לנקודת שפל כזו? מאיפה הבלבול הזה לשבת באוטו שלי לאור יום כאילו זה שלו? מה אני צריכה באמת לעשות? מה אנחנו צריכים לעשות?

הלב שואל ודופק.