תביעה חרף היתרי בנייה 

בנייה על פי היתר בנייה אינה חוסמת תביעת פיצויים על ידי בעלי דירות שניזוקו

בעלי דירות בבניין ישן בנשר, המשקיף על הר הכרמל, התעוררו בוקר אחד וגילו שעל הנוף הירוק והמואר מעיבים בניינים אימתניים. אף שאיחרו את המועד לתבוע על ירידת ערך ומטרדים, הם זכו לפיצוי על עגמת הנפש שגרמה להם חברת הבנייה.

דיירי הבית המשותף בן שתי הקומות שברחוב הוותיקים בנשר, הופתעו לגלות שהשטח הציבורי הפתוח והירוק שבסמוך לביתם הפך לאזור מגורים ובמהלך 2006 חברת הבנייה "אזורים" החלה לבנות עליו שני מגדלי דירות בני 15 קומות.

בפברואר 2010 הגישו חלק מהדיירים (ארבע משפחות) תביעה נגד "אזורים" לבימ"ש השלום בחיפה, בה ביקשו פיצוי של כ-600 אלף שקל על ירידת ערך הדירות, המטרדים הקשים ועגמת הנפש שהסבה להם הבנייה.

הדיירים טענו בין היתר, כי המגדלים, שבינתיים נבנו ואוכלסו, חוסמים את נופו של הר הכרמל ואת אור השמש ממנו נהנו שנים רבות. עוד לטענתם, דירותיהם הפכו לחשוכות, חנוקות וקרות, והם כבר לא יכולים להשתמש בדוד השמש, מה שייקר את חשבונות החשמל שלהם.

"אזורים" טענה שהיא בנתה בהתאם להיתר הבנייה שניתן לה, ואת טענותיהם היה על התובעים להפנות לרשויות התכנון שאישרו את שינוי הייעוד ואת תכנית הבנייה.

לשיטתה, התובעים  יכלו להגיש התנגדויות ואפילו תביעה נגד רשויות התכנון על מנת לקבל ממנה פיצוי, אך לא עשו זאת בזמן. כעת, הבניינים כבר אוכלסו, התביעה התיישנה, והם מחפשים "כיס עמוק" חלופי תוך שימוש מקצועי ב'מסכנות'.

הדיירים השיבו כי כלל לא ידעו על השינוי עד שנתקלו בקבלנים במקום. בשלב הזה, הם פנו לעורך דין ואף שילמו לו, אולם זה נעלם עם הכסף ולא עשה דבר. אזורים הגיבה בטענה שהדיירים משקרים, ואין להיענות לניסיון הסחיטה שלהם. השופטת בדימוס חנה לפין הראל סברה כי הנתבעת – חברה ששווייה עומד על כ- 610 מיליון שקל –  לא הייתה צריכה להשתלח כך בתובעים, אנשים קשי יום שמצבם הכלכלי קשה ולרוע מזלם נפלו ברשתו של עו"ד שהונה אותם.

השופטת האמינה לתיאורי התובעים, וקבעה כי אין ספק שבצל בנייני הענק, דירותיהם הפכו לחשוכות וקרות והנאתם מהנוף נפגמה. השופטת הסכימה שנגרמו לתובעים מטרדים בשל ההפרעה לאור השמש ובשל הפגיעה ביכולת השימוש בחומה.

רשויות התכנון, קבעה השופטת, אמנם היו מחויבת לקחת בחשבון את נושא ההצללה לפני אישורה של בנייה כה מסיבית. ואולם, גם לנתבעת – כחברת בנייה גדולה ומנוסה – הייתה יד בדבר.

לפי השופטת, הנתבעת לא הייתה רשאית להתעלם מהפגיעה בתובעים והיה עליה להתחשב גם באינטרסים ובזכויות שלהם.

"הניסיון של הנתבעת להסיר מעצמה כל אחריות בטענה כי פעלה על פי היתר בניה כדין עולה כדי היתממות ועצימת עיניים", כתבה השופטת לפין הראל.

יחד עם זאת, השופטת הסכימה שהתובעים 'ישנו' על זכויותיהם ולא תבעו בזמן את רשויות התכנון. ואולם, היא קבעה כי לא ייתכן שיצאו ללא כלום, שכן אין ספק שהם יסבלו מהבנייה הזו כל ימי חייהם.

השופטת קבעה אם כן, כי אמנם לא ניתן לחייב את הנתבעת באחריות על המטרדים אולם בהחלט ניתן לחייב אותה בפיצוי על עגמת נפש.

בסופו של דבר הנתבעת חויבה לשלם לכל אחת מהמשפחות 15 אלף שקל, וכן בהחזר חלקי של אגרה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 12,500 שקל.

להשקפתי, מכיוון שהתנגדויות בוועדות התכנון והבנייה נבחנות על פי שיקולים תכנוניים בלבד ותביעה על ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה מעוררת קשיים רבים בהפעלתה ובמימושה, חובה לבחון את אופציית התביעה הנזיקית כבר במועדים הרלבנטיים להגשת התנגדויות ו/או תביעת ירידת הערך לפי סעיף 197 הנ"ל.

אין להסתמך על האמור לעיל או לראות בו חוות דעת, כל מקרה חייב להיבחן לפי נסיבותיו.