בכנסיית סאן תומא בטולדו, כנסייה קהילתית קטנה, שראשיתה במאה ה-12 נמצאת אחת מיצירות המופת בתולדות האמנות - "קבורת הרוזן אורגז" של אל גרקו. מאז שאל גרקו השלים אותה בשנת 1588, נוהרים אנשים לקפלת מריה, דרך דלת צדדית, כדי לראות את הנס המתואר בה ואת הנס האמנותי שיצר אל גרקו.
הציור מנציח נס שאירע לפי המסורת המקומית ב-1323, על פיו, בעת קבורת הרוזן מאורגז, לבשו אגוסטינוס הקדוש וסטפנוס הקדוש צורת אדם וירדו בכבודם ובעצמם מהשמים כדי להניח את הנפטר בקברו.
מה זיכה את הרוזן באחת התמונות המרשימות בתולדות האמנות: תמונת שמן על בד, שגודלה 4.80x 3.60 מטרים והיא 'מאכלסת' עשרות דמויות ארציות ושמימיות במחזה מרהיב, המאחד שמים וארץ, עבר והווה, אנשים בשר ודם ודמויות קדושים ומלאכים, תפארת גשמית וחזון אל טבעי?
ב-1586 ביקש האב אנדרס נונס (Nuñez, ) מאל גרקו, הצייר היווני שהשתקע בטולדו וקבע בה את ביתו, לתקן עוול היסטורי ולהנציח את הרוזן הצדיק וגומל החסדים, ביצירה שתפאר את הכנסייה ושהרוזן תרם לשיקומה.
הרוזן הנדבן תרם סכום כסף נכבד לכנסיית סנטו תומא עוד בחייו. עם זאת לאחר מותו, הגורמים הרשמיים בעיר התעלמו מבקשתו להקדיש את הכסף לכנסייה. כ-200 שנים לאחר מכן הגיש האב אנדרס נונס תביעה להחזרת הכסף ולמימושו על פי כוונתו המקורית של הרוזן. תביעתו התקבלה והאב נונס החליט להשתמש בכסף כדי לקשט את הכנסייה לכבודו של הרוזן ולכבודם של מכובדי העיר. לביצוע העבודה הוא בחר באל גרקו, אמן מוערך וחבר קרוב, אשר נמנה כנראה גם בין מתפללי הכנסייה.
על פי החוזה, התמונה הייתה אמורה לכלול מלבד הנצחת אירוע קבורתו של הרוזן גם שורת דיוקנאות של אצילי העיר: אנשי הדת, המשפטנים, המשוררים והחוקרים.
ביצירה מרשימה זו, המכילה עשרות דמויות, מפגין אל גרקו את המיומנות הציורית רבת הדמיון וההבעה שלו, מיומנות שהתגבשה מאז היותו צייר איקונות בכרתים, דרך הכשרתו בוונציה וברומא והבשלת סגנונו האישי במדריד ובטולדו.
הקומפוזיציה מחולקת באופן ברור לשניים. חלק ארצי וחלק שמימי. במרכז החלק התחתון של התמונה מתוארת הקבורה, גופתו של הרוזן, לבוש שריון מתכת רקוע, מורדת לקבר על ידי הקדושים אגוסטינוס וסטפנוס. אגוסטינוס, מאבות הכנסייה הלטינית ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות, לבוש בגלימה רקומה בזהב עליה דמויות קדושים ועל ראשו מצנפת בישוף מהודרת. משמאלו סטפנוס הקדוש, מי שנחשב לראשון המרטירים הנוצרים, בקצה גלימתו ניתן להבחין בתמונה המתארת את סיפור סקילתו באבנים על לא עוול בכפו, לאחר שהואשם כי תקף את בית המקדש ואת תורת משה. לשמאלו של סטפנוס שלשה כמרים: אגוסטיני, דומיניקני ופרנציסקאני.
במישור השני, מאחורי הקדושים ואנשי הדת, ניצבת גלריית דיוקנאות של אצילי העיר בתקופתו של אל גרקו, העדים לבושי השחורים וחמורי הסבר, עומדים נדהמים לנוכח התרחשות הנס.
חוקרים עשו ניסיונות לא מעטים לזהות את גלריית האישים המופיעים בתמונה
אך למרבית הצער לא כולם זוהו. אך ניתן לומר בברור, כי הדמות הימנית הקיצונית בשורת הדמויות המחזיקה בספר היא של מזמין התמונה אנדרס נונס, וכי בעל הזקן הלבן שעיניה מושפלות, הוא אנטוניו קוברוביאס (Antonio de Covarrubias), הומניסט, עורך דין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת סלמנקה, ראש מסדר השילוש הקדוש בטולדו ומי שהיה חבר קרוב של אל גרקו. הוא כנראה היה זה שתרם לשיבוץ הדימויים המורכב שבתמונה.
בנו של אל גרקו, חורחה, מופיע במישור הקדמי השמאלי של הציור, מחזיק אבוקה בידו ומצביע בידו השנייה לעבר התמונה, כמזמין את הצופה להיות שותף לאירוע. דמותו זוהתה על פי תאריך לידתו המופיע על ממחטה לבנה המבצבצת מכיסו. דיוקן הצייר עצמו מופיעה מעל ראשו של סטפנוס. הכומר העומד בצד הימיני של התמונה פורש את ידיו ומביט לשמים וכך מושך את תשומת לב הצופה לחלק העליון של היצירה.
נישמתו של הרוזן, הנמצאת במרכז התמונה מתוארת כתינוק שקוף, והיא נישאת על ידי מלאך לשמים. שם, במלכות השמים, בראש הפרמידה, ניצבת דמותו של ישו בגלימה לבנה מתחתיו יושבת מריה בשמלה אדומה ומולה יוחנן המטביל באדרת שיער. מימינם ומשמאלם גלריית קדושים מהברית הישנה והחדשה, משמאל למריה שלש דמויות מהברית הישנה: נח והתיבה, משה ולוחות הברית ודוד המלך המנגן בנבל. מעליהם פטרוס בגלימה צהובה מחזיק בידו את מפתחות השמים.
מימינו של יוחנן המטביל בגלימה כתומה, סנטיאגו, שמו הספרדי של יעקב בן זבדי, הנחשב לקדוש המגן של ספרד. לידו פאולוס מפיץ הנצרות בגלימה כחולה, ובצד הימני הקיצוני של השמיים מופיע תומס הקדוש (ומי שהכנסייה נושאת את שמו) מחזיק בידו זווית נגרים.
אל גרקו הרשה לעצמו חירות גמורה מבחינה סגנונית. נדמה ששתים-עשרה השנים שבילה בוונציה ושהותו לאחר מכן ברומא, השאירו עקבות מעטים בציור זה. אין בתמונה כל התייחסות לנוסחאות מסורתיות של ציור רנסנס רומי או וניציאני, המבקשות לשמור על פרופורציות אידיליות, איפוק והרמוניה. אל גרקו ביטל כל התייחסות לפרספקטיבה ולתיאור חלל ארצי, אין קרקע, אין קו אופק ואין נקודת מגוז.
הריאליזם המאופק והסטטי בדיוקנאות המתאבלים בלבושם השחור בחלק התחתון של היצירה, מתחלף לחזון שמימי ששולטת בו אנרגיה תזזיתית, הדמויות מתארכות ומתעוותות נישאות על גבי עננים, נעות בדרמתיות ומביעות סערת רגשות לקראת עליית נשמת הרוזן לשמים. שילובם המוזר של תפארת גשמית וחזון על טבעי. מציאות ודמיון מועלה כאן להפליא.לא בכדי כינה אל גרקו עצמו את היצירה "העבודה הנשגבת שלי " זו אכן יצירה נשגבה, אישית ומיוחדת במינה, שבה העולם הגשמי נהדף כלפי מעלה בקצב מואץ ומתמזג עם העולם הרוחני. יצירה שיכולה להיחשב כגולת הכותרת של אל גרקו בטולדו.
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
