מאת: זאב בן-יוסף
לאחרונה גוברות תלונות והאשמות כלפי בוש ומלחמתו בעיראק.
טוענים כלפיו:
- הניצחון הצבאי איננו ניצחון אמיתי ולמעשה האמריקנים מפסידים;
- לכן מראש לא היה צריך לצאת למלחמה זו;
- מה גם שאף מלחמה לא השיגה ניצחון מאז מלחמת העולם השנייה;
- מטרת המלחמה בעירק (ובלבנון) הייתה לכונן סדר חדש וזה נכשל;
- סדאם הופל אבל הטירור הסדאמי התחזק;
- סדאם לא היה קשר לאל-קאעידה והמלחמה הביאה לקשר כזה, ואף הדוק;
- לא הוכחה הטענה ששימשה אמתלה למלחמה: הנשק הלא-קונבנציונלי;
- בוש פלש לעיראק רק כדי להשתלט על הנפט שלה;
- מסקנה: צריך להפיל את בוש ומשטרו.
הדברים שלהלן נועדו להוכיח ולהתריע כי הפלת בוש עלולה להעניק לטירור הבינלאומי הטוטליטרי תנופה אדירה ותחזק אותו עד כדי יכולת למוטט את כל העולם החופשי הדמוקרטי.
סיבת כל המלחמות
כל המלחמות הגדולות לאורך כל ההיסטוריה, שגבו המוני קורבנות, פרצו בעיקר מסיבה עקרונית אחת:
האיום שראתה תרבות אחת בהשתלטות של תרבות אחת עליה, והחשש של תרבות זו שהשנייה תגרום לחיסולה; במהלך ההיסטוריה פרצו גם מלחמות בין קואליציה אחת שכללה תרבויות קרובות ברוחן זו לזו, מול קואליציה שנייה כזו.
בקצרה:
סיבת כל מלחמה גדולה הוא הפחד של תרבות אחת מפני השתלטותה של האחרת עליה, דבר שהניע את הראשונה לנקוט באמצעים אלימים כדי להשתלט בכוח על התרבות השנייה בטרם תגבר זו עליה.
כך, למשל, המלחמות הגדולות בעת העתיקה בין בבל לאשור, פרס בבבל, יוון בפרס, רומא ביוון ובאימפריות ההלניסטיות, השבטים האירופים ברומא, הפרוטסטנטים בקתולים, נפוליאון בשאר אירופה וכך הלאה עד מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמתה של המונרכיה הטוטליטרית (גרמניה, אוסטרו-הונגריה, טורקיה) בדמוקרטיה הליברלית (אמריקה הצפונית, בריטניה, צרפת).
גם מלחמת העולם השנייה הייתה תוצאת הפחד של הטוטליטריות המסתגרת (גרמניה, יפן, איטליה, רוסיה) שפתחה במלחמה בתרבות הדמוקרטית-ליברלית הפתוחה (אמריקה הצפונית, אירופה, אוסטרליה).
בשנת 1823 קבעה ארה"ב את "דוקטרינת מונרו", שגבתה קורבנות רבים מהעולם כולו ובעיקר מארה"ב עצמה, בעיקר בשתי מלחמות העולם, אולם במידה רבה גם לאחר מכן.
דוקטרינה זו גרסה שארה"ב איננה מתערבת אלא רק במה שקורה ביבשת אמריקה. מה שקורה בשאר העולם איננו מענייינה.
בשתי מלחמות העולם הייתה ארה"ב נאמנה לדוקטרינה מסוכנת וקטלנית זו של בת יענה המטמינה ראשה בחול.
אילו הייתה מתערבת עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, או לפחות בתחילתה בשנת 1914, סביר מאד שארה"ב הייתה מונעת מיליוני קורבנות שנפלו עקב ההתערבות המאוחרת מידיי.
כך אירע גם במלחמת העולם השנייה.
לאחר מלחמת העולם כבר תפסו האמריקנים שיש לנטוש את דוקטרינת מונרו, שכן שוב מדובר במלחמת תרבות חדשה-ישנה בין הטוטליטריות הקומוניסטית, אותה ייצגה המעצמה הסובייטית, לבין הליברליות הדמוקרטית אותה ייצגה המעצמה האמריקנית. מה שהיה נהוג לכנות "המלחמה הקרה".
אולם האמריקנים חשבו מאז תום מלחמת העולם השנייה ב-1945 ועד לשנות השמונים, שהסכנה לעולם הדמוקרטי היא הקומוניזם ("דוקטרינת טרומן"); בעוד
שהסכנה הכוללת האמיתית נבעה גם מכל שאר המישטרים הטוטליטריים בעולם אשר גרסו כי המטרה מקדשת את כל האמצעים.
למעשה, מתחילת המאה העשרים, רק העוצמה של ארה"ב, הכוח הליברלי-דמוקרטי העיקרי, עמדה חוצץ מול המישטרים הטוטליטריים;
ומאז 1945, המטרה העיקרית שהייתה והינה: להרתיע את התוקפנות הטוטליטרית בכל מקום בעולם, כולל במזרח הקרוב והרחוק.
זו הייתה המטרה במלחמות שנוהלו בראשות ארה"ב בקוריאה, בהודו-סין, בתעלת סואץ, במשבר קובה, בווייטנאם ובמלחמת המיפרץ; אלא שבכולן נסוגו המדינות הדמוקרטיות בטרם השלימו את המשימה והשיגו ניצחון. בכך הגבירו את ביטחון המישטרים הטוטליטריים שראו בהתנהגות נסוגה זו חולשה מתמדת של המישטרים הדמוקרטיים, ואלה הראשונים סברו שלחץ מתמיד יביא לבסוף לניצחון הטוטליטריות.
כך הלך הטירור הבילאומי והתחזק. לאט, אבל בטוח.
מלחמת העולם השלישית בפתח
לשיא הגיעה פעולת הטירור האדירה של חורבן מגדלי התאומים, שערערה את בטחונם של רבים בעולם הגדול.
עד אז הביט העולם בשיוויון נפש על פעולות טירור בישראל ובארצות אחרות, גם אם נרצחו בפעולות אלה אזרחים תמימים, נשים, ילדים וזקנים. זה היה שם, רחוק רחוק.
ה-11 בספטמבר 2001 בדרום מנהטן, רצח של למעלה משלושת אלפים נפש, הביא למפנה, כמו גם לשאלה הגדולה שכל העולם הדמוקרטי החופשי שואל:
למה? למה זה קרה? מהי התכלית? האם אפשר למנוע זאת בעתיד? ומה יהיה מעתה והלאה?
מלחמת העולם השלישית החלה בתחילת המאה העשרים ואחת, בשנת 2001.
זה מה שיציינו ספרי ההיסטוריה בעוד 5 או 10 או 20 שנה, כשתהיה לנו כבר פרספקטיבה על מה שמתרחש כבר ממש עכשיו.
המלחמה פרצה, כך יספרו ההיסטוריונים, בין שני חלקים גיאוגרפיים של כדור הארץ, לאו דווקא שווים בשטחם ובאוכלוסייתם:
החלק הדרום מזרחי של העולם (שרובו ככולו מכונה "העולם השלישי"), אשר פתח במלחמת חורמה מול החלק הצפון מערבי.
האזור הדרום מזרחי (להלן: "דרומזרח") כולל בגדול בעיקר 300 מיליון נפש בעשרים וארבע מדינות ערביות, יחד עם רבבות מיליונים של מדינות המזרח הרחוק שבראשם סין ויפן, וכן גם את רוב המדינות בדרום אמריקה.
מדובר בארצות בעלות תרבות שמרנית, טוטאליטרית וסגורה, המעניקה קדימות לחיי הרוח על פני הנאות החומר, מטפחת בקנאות את ערכי התא המשפחתי ואת המורשת הלאומית ושומרת על איסורים חברתיים נוקשים.
מדינות אלה התברכו בתרבות מפוארת עתיקה שהפכה היום לבעלת תדמית נחותה (בעיניהם ו/או בעיני הצפון-מערביים).
חלק ניכר מאוכלוסיית "דרומזרח" סובל מרמת חיים וחינוך ירודה ולקוייה, עד כדי רעב ממש. הכלכלה והטכנולוגיה שלהם תלויים ונשענים בדרך כלל על אלה של האזור הצפון מערבי.
האזור הצפון מערבי (להלן: "צפומערב") כולל בגדול את מדינות צפון אמריקה, אירופה ואוסטרליה.
כאן מדובר במדינות בעלות תרבות פתוחה, דמוקראטית ומתקדמת, חדשה יחסית (החלה בדרך כלל מהמאה הרביעית לספירה ואילך), שבהם החופש האישי והחברתי, ההנאות החומריות ורדיפת העושר גוברים על ערכי הרוח והתא המשפחתי.
התרבות, הכלכלה והטכנולוגיה ב"צפומערב" נחשבים לעדיפים ועליונים על פני אלה שב"דרומזרח" ובעטיים נהנים רוב תושבי "צפומערב" מרמת חיים וחינוך גבוהה.
מזה שנים רבות שרויות תרבויות "דרומזרח" בתחושה כללית של נחיתות, שבחלקה מוצדקת בהחלט, יחד עם פחד עמוק למראה התרבויות ה"צפומערבית" הפולשות בהדרגה לאוכלוסיות "דרומזרח", כובשות יותר ויותר בעיקר את הדור הצעיר, עקב הפיתויים, ההנאות החומריות והקידמה הטכנולוגית שהיא מציעה.
ברור שמגמה זו יוצרת סחף, כדור שלג ואיום שבטווח הארוך עלולות התרבויות ה"צפומערביות" לחסל כליל את התרבויות העתיקות של "דרומזרח".
קרבות של "ניסוי כלים"
בניגוד למה שמקובל לחשוב, אין מדובר כאן, איפוא, רק במלחמת איסלאם דתית פונדמנטליסטית מול ארה"ב. האיסלאם מהווה רק אלמנט אחד, אם כי משמעותי ביותר באיכותו וכמותו, בצד דתות ותרבויות נוספות ב"דרומזרח".
בשלב ראשון של מלחמת העולם ערך "דרומזרח" מעין "ניסוי כלים" לקראת המלחמה הגדולה הטוטאלית העומדת לפרוץ עם "צפומערב".
דומה הדבר ל"ניסוי הכלים" שערכו מדינות הציר ערב מלחמת העולם השנייה. גרמניה בספרד ויפן במנצ'וריה וקוריאה. מלחמות "קטנות" אלו נועדו לבחון בעיקר את תגובת האוייב, אירופה וארה"ב, לנוכח תקיפותיהן ופלישותיהן למדינות קטנות בשכנותן בתואנות שונות.
"ניסוי כלים" זה ערב מלחמת העולם השנייה כלל גם מהלכים מדיניים שהוכיחו לגרמניה ויפן שארה"ב ואירופה מוכנות לשקוע באשליות ולוותר תמורת אשלייה של הבטחת שלום, ולמכור תמורת הזייה פרועה זו מדינות קטנות כמו צ'כוסלובקיה (הסכם מינכן).
היום כבר ברור שאם "ניסוי הכלים" המשולב הזה לא היה עולה יפה והעולם הדמוקרטי היה מגלה תקיפות ופותח במתקפת מנע, אפשר שמלחמת העולם השנייה הייתה נמנעת.
כך אפשר לראות את פלישת עיראק לכוויית לפני עשור שנים, ובעיקר את פעולות הטירור ההמוניות ביום 11 בספטמבר 2001 והטירור הפלשתיני נגד ישראל בשנים האחרונות.
ישראל נתפסת (בצדק) בעיני "דרומזרח" בכלל ומדינות ערב בפרט כחוד החנית של תרבות "צפומערב" המאיימת להקים ראש גשר לקראת ההשתלטות על תרבויות "דרומזרח".
מסתבר שגם אם לא בדיוק, הרי שבגדול ההיסטוריה כנראה חוזרת על עצמה.
כך גם אפשר לראות את נכונותן של ארה"ב ואירופה להיכנע לדרישות הערבים בפרט ו"דרומזרח" בכלל, להגביל ולצמצם את כוחה של ישראל באמצעות "זכות השיבה" של ערבים לתוך גבולות ישראל של 4 ביוני 1967.
מדינות "צפומערב" מוכנות גם, לפחות בשלב זה, לוותר על מתקפת מנע מול "דרומזרח", מה שבטווח הרחוק עלול לגרום למלחמת עולם שלישית שתפיל מיליוני קורבנות, בדיוק כפי שקרה לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה.
בדיוק כמו כניעת המדינות הדמוקרטיות לדרישות הטוטליטריות ערב המלחמה הכוללת הקודמת.
האפשרות שאנו עומדים היום בפני מלחמת עולם שלישית שתפיל מיליארדי קורבנות - נראית היום כתסריט נורא מידי, ממש בלתי אפשרי.
אבל אסור לשכוח שגם באותו יום, ערב מלחמת העולם השנייה, חשבו כולם במדינות הדמוקרטיות שתסריט כזה הינו בלתי אפשרי. שהוא נורא מידי.
זו היתה האווירה הכללית כשחזר ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין, מנפנף בהסכם השלום שחתם עם היטלר ומסר את צ'כוסלובקיה בידיו, וקרא בקול גדול: "הבאתי שלום לדור שלם".
כידוע, "הסכם השלום" ההוא גרם למיליוני קורבנות בכל העולם בחמש השנים שלאחר מכן.
האם למד לקח העולם הליברלי-דמוקרטי מהניסיון הנורא ההוא?
המהפיכה הדמוקרטית-ליברלית של בוש
בינתיים נראה כי ארה"ב או לפחות המימשל הנוכחי שלה, הולכים בדרך שעשוייה למנוע או לפחות לעכב את התסריט שלעיל.
המלחמה שפתח בוש בעירק לא הייתה כדי להשיג ניצחון צבאי על הטירור הסדאמי ולכונן שם סדר דמוקרטי חדש, או כדי לחסל נשק בלתי קונבנציונלי שהיה או לא היה בידי סדאם חוסיין, ובוודאי לא בגלל רצונו להשתלט על שדות נפט.
המטרה האמיתית של בוש במלחמות אפגניסטן ועיראק הייתה והינה:
העברת מסר חד וברור לעולם כולו שגוועה ונמוגה דוקטרינת מונרו, שכן מכאן והלאה תילחם המעצמה הדמוקרטית בראש "צפומערב" מלחמת חורמה בטוטליטריות הטירוריסטית ה"דרומזרחית". מדיניות זו מהווה מהפיכה הן באורח המחשבה של העולם הליברלי-דמוקרטי בכלל, וזה של האמריקנים בפרט.
לפיכך, אין כל חשיבות כיצד תסתיים הלוחמה באפגניסטן ובעירק.
עצם הפתיחה במלחמה כבר השיגה את היעד, ואם ארה"ב לא תיסוג, המסר יועבר לכל דיקטטור המתכנן לתרום להפלת "צפומערב".
דוקטרינת בוש המהפכנית הנחיתה מכה אנושה לביטחון ולתקווה של מישטרי הטירור הטוטליטרים של "דרומזרח" להשתלט על "צפומערב".
נפילת ממשלת ספרד ששיתפה פעולה עם "צפומערב" בעיראק, שנראתה כתגובה של פחד של הבוחרים הספרדים מהטירור ה"דרומזרחי", שוב הגבירה ועודדה את הטירוריסטים הטוטליטריים.
אבל כל עוד מדיניות בוש שולטת, הם עדיין נרתעים.
ברגע שגם בוש ומשטרו יפלו, תיפול איתו מדיניותו, הטירור הטוטליטרי שוב ירים ראש והעולם הדמוקרטי כולו יהיה נתון באיום נורא.
במקרה כזה קיימת סכנה אמיתית שגם אם לא יצליחו המדינות הטוטליטריות להשתלט על הדמוקרטיות, בכל זאת יפלו במלחמה זו כבר לא מיליונים אלא מיליארדים.
התקווה היחידה היא שמדיניות החוץ של בוש ומשטרו יזכו באמון מחודש של הרוב האמריקני ושל העולם החופשי כולו.
יש לקוות שהניתוח ההיסטורי-מדיני שלעיל יובן וייטמע בתודעה הבינלאומית, וכי העולם הדמוקרטי החופשי יתעשת ויעניק תמיכה למהפיכה הדמוקרטית-ליברלית של בוש, שהמשכה מהווה סיכוי יחידי להצלת הדמוקרטיות הליברליות מכיליון.
זאב בן-יוסף הינו בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה של האוניברסיטה העברית, עיתונאי ועורך פרסומים.
