אימון 

רציתי לשתף אתכם על חוויה שעברתי אתמול במהלך היום השני שלי באימון של קבוצת קצינים בצה"ל.
אתמול העברתי יום בנושא אחריות לקבוצה של 20 איש, קבוצה המורכבת מקצינים וקצינות
בגלאי 25-30.
במהלך אחת ההפסקות, נגשה אלי קצינה ובקשה לשוחח איתי באופן אישי.
היא נשואה כבר 10 שנים, אמא ל 2 בנות ועדיין, ראיתי בה לא מעט כאב.
היא שאלה אותי , ללא כל דבר שאמרתי לה לפני, האם אני רואה שיש בה כאב ?
תשובתי הייתה, כן.
ואז, ללא כל הכנה, החלה דומעת , ואז אמרה " אתה יודע, אני כל החיים מתמודדת
עם אירוע קשה מאוד שעברתי בחיי. שהייתי קטנה, עברתי אונס קבוצתי קשה, עם הרבה
גברים. הייתי מאז בעשרות טיפולים, יעוץ כזה ויעוץ אחר, ועדיין הכאב לא נעלם....
אני לא יודעת מה לעשות....."
ברגע הראשון, נבהלתי.
לא הייתי מוכן לחשיפה כל כך עמוקה בשיחה צדדית.
שאלתי את עצמי ...מה אני עושה עכשיו? איזה כלי תקשורתי אני צריך להציג לה?
ואז, ברגע אחד, עזבתי את המחשבה האוטומטית "לחפש כלי"...ובחרתי באנושיות שלי ועניתי לה....
"יקירתי, הכאב לא יעלם לעולם, הוא תמיד יהיה שם. אבל אני רוצה להראות לך מה אני
רואה עוד בך... אני רואה אישה חזקה, הישגית, אמא מופלאה, נשואה באושר, קצינה
בצה"ל וכל זאת השגת למרות כל הכאב.
אני לא יודע מה עוצמת הכאב. לא עברתי אירוע כזה. אבל, גם אני בחיי הצעירים מאוד,
הייתי קורבן לאלימות משפחתית. כל כך הרבה כאב לילד קטן. כל חיי הבוגרים סחבתי
את הכאב כמעמסה על גבי, הוא שיתק אותי. הכאב גרם לי לא להאמין בעצמי.
עד שבחרתי אחרת. ראיתי יום אחד כי למרות הכאב, אני כל כך חזק, נחוש, מצליח גם
בחיי המקצועיים וגם בחיי המשפחה. הבנתי שהכאב לעולם לא יעלם. הוא שם. אבל הוא
רק שם ואני כבר לא קורבן של אירועי הילדות שלי. שלמתי מחיר כבד כילד, לא מוכן
לשלם מחיר כאדם בוגר וכאבא, ואני לא מוכן שהילד שלי ישלם מחיר בכך שאבא שלו
יהיה חצי חי....
יקירתי, הכאב יהיה שם, אל תלחמי בו, תכירי במציאות, תשחררי את הקורבנות.
מגיע לך יותר, מגיע למשפחתך יותר.
פשוט תגידי די ! מספיק לי !

היא התבוננה בי כולה נרגשת...

"תודה...." אמרה בקול רועד, חייכה חיוך קטן של אושר...

ואז התבוננתי לתוך עצמי. ראיתי את גודל הזכות. ראיתי מה אני עושה עם אירוע
קשה שלי בחיי ואיך אני יוצר איתו אושר לעצמי ולאחרים.....

תודה על הזכות.