הרבה פעמים במהלך השגרה היומיומית , בד"כ בסוף היום, אני מרימה את הראש כדי להסתכל במבט-על על כל המטלות והמשימות שעוד מחכות לי, אלה שאני אף פעם לא מגיעה אליהם , משימות שנמצאות בסוף הרשימה בגלל ענייני היום הבוערים. למשימות האלה תמיד יש תחושה של פרויקט גדול שצריך לגייס אליו את כל הזמן והאנרגיות. בדרך כלל ניגשים לטפל בהם רק כאשר כלו כל הקיצים, מעין תחושת ה "אין ברירה": "אין ברירה, יש בלאגן, מעכשיו גם הילדים יתחילו לסדר " או "אין ברירה, ככה.. הם לא יכולים להמשיך להתנהג". כשאנחנו כבר ניגשים לפרויקט כי באמת אין ברירה (או ככה לפחות החלטנו) , אנחנו מפשילים שרוולים, מצהירים לכולם שזהו עכשיו אנחנו באמת עושים את זה. מעין הצהרה שאנחנו משחררים לעולם שתעזור לנו להיות מחויבים לשינוי .
אבל מהר מאד תחושת הדחיפות והבהילות יורדת ואנחנו מוצאים את עצמנו די מהר מתרגלים למצב החדש/ישן : משלימים עם הבלאגן הנצחי בסלון או עם התקפי הזעם תוך כדי קבלת הגזירה :ככה זה ילדים, ככה הם מתנהגים וחוזרים כאילו לא אירע דבר לשגרה, האמת היא שאנחנו יצורים סתגלניים במיוחד וכיוון שלא מדובר באיום קיומי ,מאד קל לנו לדחות למחר ולהשלים בחוסר רצון עם המצב הקיים , להמשיך לחיות עם האי נוחות, לשלם את מס השפתיים הנדרש ולקטר לסובבים אותנו. הרי חונכנו לזרום , להעביר הלאה, לא להתעכב על הדברים הקטנוניים האלה, לא לעשות עניין.
אם אין רעידת אדמה, נמשיך ונשלים עם ההתנהגויות של ילדינו שלעתים יכולות ממש להוציא אותנו מדעתנו .הילד או הילדה צריכים לחזור על אותה התנהגות שמפריעה לנו מספיק פעמים כדי לגרום לנו להתחיל להתגייס לפרויקט , בשלב הזה ,אנחנו הרבה פעמים מגיבים מתוך כעס ותסכול מתמשך ששככה פשוט אי אפשר יותר להמשיך! (לפחות ביומיים הקרובים..)
לילד שמשליך את תיק בית הספר ליד הדלת בכל פעם מחדש, אנחנו נעיר פעם ,פעמיים אפילו חמש עד שבטעות ניתקל בתיק או שפשוט יגיע היום הזה שהחלטנו שדי ,נמאס- ואז ברגע שהוא יניח את התיק ,אנחנו נסתער עם האשמות , כעסים ואיומים, הילד או הילדה שפשוט התנהגו כפי שעשו עד היום זוכים לקיטונות של כעס והאשמות בעוצמות ובפרופורציות שלא תואמות את גודל המעשה בלי שהם יודעים מאיפה כל זה בא.
במקום להגיב מתוך תחושת ה"אין ברירה" הזו, אפשר לעצור מדי פעם (לא רק כשמתפוצצים) לחשוב על ההתנהלות בבית, האם יש דברים שקשה לנו איתם, האם קיימים דברים שהיינו רוצים לשנות , האם אנחנו מוצאים את עצמנו עייפים ומותשים בסוף היום? האם יש התנהגויות ספיציפיות של הילדים שתרמו לזה? לחשוב על פתרונות ואכיפה יצירתיים על מנת לשנות את המצב, לחשוב על כל השינוי באופן מלא ועגול כאשר אתם חושבים על האפשרויות השונות ועל כל השלכותיהן, בוחרים בדרך הפעולה ומתחילים ליישם את השינוי בנועם, עם שיתוף (לספר לילדים מאין נולד הצורך בשינוי) ,מה עומד לקרות ומה תהיה האכיפה.
שינוי כזה יתקבל בהרבה יותר אהדה ואמפאתיה והסיכוי שהוא יופנם יהיה גדול בהרבה מאשר החלטה ריגעית לשנות סדרי עולם.
אבל מהר מאד תחושת הדחיפות והבהילות יורדת ואנחנו מוצאים את עצמנו די מהר מתרגלים למצב החדש/ישן : משלימים עם הבלאגן הנצחי בסלון או עם התקפי הזעם תוך כדי קבלת הגזירה :ככה זה ילדים, ככה הם מתנהגים וחוזרים כאילו לא אירע דבר לשגרה, האמת היא שאנחנו יצורים סתגלניים במיוחד וכיוון שלא מדובר באיום קיומי ,מאד קל לנו לדחות למחר ולהשלים בחוסר רצון עם המצב הקיים , להמשיך לחיות עם האי נוחות, לשלם את מס השפתיים הנדרש ולקטר לסובבים אותנו. הרי חונכנו לזרום , להעביר הלאה, לא להתעכב על הדברים הקטנוניים האלה, לא לעשות עניין.
אם אין רעידת אדמה, נמשיך ונשלים עם ההתנהגויות של ילדינו שלעתים יכולות ממש להוציא אותנו מדעתנו .הילד או הילדה צריכים לחזור על אותה התנהגות שמפריעה לנו מספיק פעמים כדי לגרום לנו להתחיל להתגייס לפרויקט , בשלב הזה ,אנחנו הרבה פעמים מגיבים מתוך כעס ותסכול מתמשך ששככה פשוט אי אפשר יותר להמשיך! (לפחות ביומיים הקרובים..)
לילד שמשליך את תיק בית הספר ליד הדלת בכל פעם מחדש, אנחנו נעיר פעם ,פעמיים אפילו חמש עד שבטעות ניתקל בתיק או שפשוט יגיע היום הזה שהחלטנו שדי ,נמאס- ואז ברגע שהוא יניח את התיק ,אנחנו נסתער עם האשמות , כעסים ואיומים, הילד או הילדה שפשוט התנהגו כפי שעשו עד היום זוכים לקיטונות של כעס והאשמות בעוצמות ובפרופורציות שלא תואמות את גודל המעשה בלי שהם יודעים מאיפה כל זה בא.
במקום להגיב מתוך תחושת ה"אין ברירה" הזו, אפשר לעצור מדי פעם (לא רק כשמתפוצצים) לחשוב על ההתנהלות בבית, האם יש דברים שקשה לנו איתם, האם קיימים דברים שהיינו רוצים לשנות , האם אנחנו מוצאים את עצמנו עייפים ומותשים בסוף היום? האם יש התנהגויות ספיציפיות של הילדים שתרמו לזה? לחשוב על פתרונות ואכיפה יצירתיים על מנת לשנות את המצב, לחשוב על כל השינוי באופן מלא ועגול כאשר אתם חושבים על האפשרויות השונות ועל כל השלכותיהן, בוחרים בדרך הפעולה ומתחילים ליישם את השינוי בנועם, עם שיתוף (לספר לילדים מאין נולד הצורך בשינוי) ,מה עומד לקרות ומה תהיה האכיפה.
שינוי כזה יתקבל בהרבה יותר אהדה ואמפאתיה והסיכוי שהוא יופנם יהיה גדול בהרבה מאשר החלטה ריגעית לשנות סדרי עולם.
לימור קרלינסקי-ארג'י
מוסמכת מכון אדלר
ייעוץ והנחיית קבוצות הורים
0544-998019
מוסמכת מכון אדלר
ייעוץ והנחיית קבוצות הורים
0544-998019
