ארבעת הניגודים הבסיסיים בחיי הנישואין 

ארבעת הניגודים הבסיסיים בחיי הנישואין

ישנם ארבע צרכים מנוגדים המהווים מקור בלתי פוסק לחיכוכים בנישואין :

1. אני לעומת אנחנו :

כלומר כיצד להיות "אני" ועם זאת חלק מ"אנחנו". בתחילת הנישואין אנו בשלב ירח הדבש שבו אנו מרגישים צורך לתת לשני, עד שאישיותינו מתחילה לשוב ולתבוע ביטוי לעצמה. בנישואים מאוזנים יש מקום הן לעצמיות והן לשיתוף, לנתינה לעצמי יחד עם נתינה לשני, להבדלים אישיים יחד עם אחדות זוגית.                                                                                               יותר מדי "אני", כלומר השקעה של בן הזוג בעצמו והזנחה של הביחד הזוגי, מזיק לקשר. יותר מדיי "אנחנו" , כלומר קשר סימביוטי חונק בלי לתת מקום לעצמיות, גם מזיק. כיוון שכשזוג מתעלם מהצורך האוניברסלי לעצמיות ומדגיש את השיתוף עלולה העצמיות לעלות מחדש באופן פתאומי ובצורה הרסנית. איזון בין שני הצרכים תורם לצמיחת הקשר.

2. קירבה לעומת ריחוק :

כיצד להיות אינטימי ועדיין לשמור על המרחב האישי. כאן בני הזוג חשים שני צרכים מנוגדים : להיות קרוב ולהיות רחוק. להינות ממרחב אישי ועם זאת להיות במגע. למשל אחד מבני הזוג הופך להיות מעורב יותר בעבודה והצד השני צריך להתאים את עצמו מבחינת הקירבה המתאפשרת. במקרה כזה צריך למצוא פשרה, בן הזוג העסוק יוותר על מידה מסויימת של ריחוק, ובן הזוג הזקוק ליותר קירבה יוותר על מידה מסויימת של קירבה.                                                                                                                                            יותר מדיי מרחק בזוגיות פוגע לתפקד כצוות אמיתי שחי ביחד ואמור לשתף פעולה. יותר מדיי קירבה גורם לבני הזוג להיות תלויים מדיי זה בזו, עד כדי מחנק רגשי.

3. יציבות לעומת שינוי :

כיצד לחוש בטוח ועם זאת לא לאבד את הריגוש. אנו זקוקים ליציבות ולסדר. בטחוננו מבוסס בחלקו על המשכיות, וכשאין צורך להתמודד עם שינויים אנו מתפנים יותר להשקיע בעצמנו ובבן זוגנו, ויש לנו אפשרות למצוא איזון בניגוד המרכזי של נתינה לעצמי לעומת נתינה לבן הזוג.                                                                                                                              כשאנו בתקופה יציבה בחיים אנו מגלים שקל לנו יותר לעמוד בדרישות הנישואין. אבל יש לנו גם צורך נוסף : אנו זקוקים לשינוי, לתנועה, לסיכונים, לריגוש, ואפילו למשברים. אנו זקוקים לאתגר שבחידוש, לבלתי צפוי, כדי לא לחוש שיעמום, ואנו מחפשים באופן פעיל את הגירוי הזה.                                                                                                                        צרכים סותרים אלה פועלים בתוכנו תוך יחסי גומלין עם צרכיו הסותרים של בן הזוג. יחסים מאוזנים מחייבים שילוב של תחושת היציבות עם הריגוש שבשינוי. היעדר פתיחות הדדית לפיתרון בעיות חוסם את האפשרות להשבת האיזון, וחוסר איזון יכול להתבטא בדרכים רבות. זוגות המאבדים את האיזון בנושא זה אינם מסוגלים ליצור את השינויים הדרושים, כיוון שיותר מדיי יציבות גורמת לכך שכל אפשרות של שינוי מאיימת על בני הזוג והם מיד חוזרים לדפוסים המוכרים והידועים להם.ומנגד יותר מדיי שינוי מערער את המסגרת הזוגית. לכן חשוב להכניס חידושים ליחסים כמו : לרכוש ידידים חדשים, לנסות פעילויות פנאי חדשות וכו', תוך שמירה על המסגרת הזוגית היציבה והבטוחה.

4. עבודה לעומת משחק :

כיצד להשקיע מאמץ רציני בנישואין ועדיין להיות מסוגל להינות.                                                                            זוגות מודעים לכך שצריך "לעבוד" על נישואין, שקשר דורש טיפוח והשקעה. אבל בפועל לא תמיד זה מניב תוצאות חיוביות, ולעיתים יש תחושה של השקעה רבה המניבה תמורה זעומה.                                                                                              מי רוצה לחזור הבייתה מהעבודה המתישה ולהתחיל לעבוד ? כשאנו חוזרים הבייתה אנחנו רוצים להיות "אנחנו", כלומר לא תמיד להיות נורא נחמדים, לא תמיד רציניים ובטח לא להתמודד עם אדם אחר, מעצבן לפעמים ! הרי התחתנו משום שהנאה נראתה מרכיב כה בסיסי ביחסים. בהחלט לא ציפינו שהאדם שלו נישאנו יהפוך מקור לבעיות !

תבנית עבודה מודגשת מדיי : בארץ כמו שלנו עם כל המתח והלחץ, תופס הביטחון מקום חשוב ולעיתים דוחק הצידה את ההנאה. ישנם זוגות שמתחתנים בלי לצפות כלל להינות בנישואיהם, ורואים בנישואין דרך להשיג דירה, להשתחרר מהמשפחה ולהשיג עצמאות. או כדרך להביא ילדים לעולם. נישואין לגביהם הם עסק, עבודה בלבד ולא משחק. הם מוותרים מראש על ההנאה וברגע שמסתיים ירח הדבש הם יוצאים לדרך להשגת מטרותיהם : ילדים, משכנתא והתקדמות בעבודה. אין כאן ציפייה להנאות בנישואין. זוגות כאלה זכרו את משימות הנישואין והעניקו זה לזו יציבות ומחוייבות. מרוב שהדגישו את הצד המועיל ביחסים איבדו משהו בנושא הבעת הרגשות וההנאה מהתהליך. זוגות אלה משלמים מחיר יקר, מתחילה להצטבר מרירות נסתרת בשל ההכרח להתפשר במידה כה רבה ולוותר בצורה כה קיצונית על "הילד" החבוי עדיין בתוך כל אחד מאיתנו. בני הזוג מגלים עצבנות, סף תיסכול נמוך ותחושה כללית של מתח. התגובה השכיחה ביותר היא הפניית האיבה כלפי האובייקט הקרוב והנגיש ביותר : בן הזוג. נוצרת תפיסה כאילו הוא אינו משמש עוד מקור להנאה והשניים מתחילים לחשוב שאינם אוהבים עוד זה את זו. אבל זו תבנית עבודה מודגשת יותר מדיי שחיבלה בהנאה, ולא סוף לאהבה בין בני הזוג.                                                                                      

 תבנית משחק מודגשת מדיי : פוגעת בקשר כי הזוג צריך גם להתמודד עם רגשות לא נעימים : עויינות, כעס, כאב ופחד. רגשות שעולים בקשר הנישואין, אבל אם לא נטפל בהם הקשר לא יהיה מספק. בנישואין חשוב לעבוד על אינטימיות ואמון שהם יעדי הריעות. מכיוון שכל יעדי הריעות מתייחסים ליצירת קשר איתן וליחסי גומלין רגשיים נוסף לבניית מערכת יציבה, אנו זקוקים גם לעבודה המתייחסת לזה. עבודת הנישואין כוללת, בין היתר, הישארות בשטח רגשית ולא רק פיזית כשנוצרות מחלוקות ועולה כעס שצריך לטפל בו. הצד המעשי של נישואין הוא התגברות על רגשות שליליים בדרכים בונות ומקדמות. חלק מהרגשות המתעוררים בנישואין כמו : כעס, תיסכול וכו' אינם נעימים לאף אחד. תגובתינו האינסטנקטיבית לכל דבר לא נעים היא להתקיף את המקור או להימנע מאי הנעימות. אבל זוג שאינו מקפיד לטפל ברגשות שליליים ימצא את עצמו במצב של הצטברות של איבה, זעם ותרעומת ולבסוף אדישות.                                                                                                                                                       כדי שתהיה הנאה בנישואין יש צורך בתבנית עבודה, כלומר השקעה, בנוסף לתבנית משחק, כלומר שינוי וריענון.