מחלות נועדו להפוך אותנו לבריאים יותר 

הייתכן שלמחלה תפקיד חשוב בריפוי ובהתפתחות שלנו? האם במקום להתייחס לסימפטומים של המחלה כדבר שיש "להילחם" בו, עדיף להסתכל עליהם כתמרור אזהרה של בעיה עמוקה יותר? גוף האדם אמור להיות בריא ומושלם. ואם יש סטייה מכך לאורך זמן, צריך לשאול "מודע"? הדרך של הרפואה הקונבנציונלית לטפל בתלונה כרונית היא ליטול תרופה אשר תעלים את הסימפטומים. אבל מודע המחלה קיימת? מה השורש של הבעיה? איננו בדרך כלל מקבלים תשובה לכך מרופא המשפחה.

 דוגמה: אדם בא לרופא ומתלונן על כאבי גב. ייתכן והוא יכול לייחס את הופעתו הראשונה של הכאב לפעולה פיזית או מאמץ. אבל אם ייזכר, המאמץ החשוד נעשה לעתים קרובות, אז מדוע הפעם הגב ניזוק?  מה הגוף מנסה לספר לנו בדרך הנסתרת של מחלה?

ישנם אנשים רבים באותו הגיל ועם רמה דומה של פעילות גופנית ועם  אותה יציבה ולהם גב חזק ובריא. אני אף פעם לא שמעתי תשובה מרופא לגבי שורש הבעיה של השאלה "מדוע, דווקא אצלי, קיים סימפטום ואצל האחר לא"? הניסיון האישי שלי הוא לקבל מרשם לתרופה אנטי-דלקתי והפנייה לצילום. בהיעדר אירוע חיצוני מובהק כמו תאונה, אין חתירה להבנה יותר עמוקה על הסיבה שהפעם הגוף כשל. מנסים לתקן סימפטומים בעזרת תרופות או התערבות כירורגית, וממשיכים הלאה, בלי לשאול "למה".

מניסיוני כמטפל בקינסיולוגיה, אני נפגש כל הזמן עם אנשים עם כאבים בגוף. היות ואיני רופא, אין לי את האופציה לרשום מרשם. אז אני עושה מה שאני יודע. אני עובד עם הלא-מודע של המטופל כדי לחלץ את הסיבה והשורש של המחלה. וברגע שהסיבה יוצאת לאור ולמודעות של המטופל, הגוף מבריא את עצמו.

מהן הסיבות לכאבים לגוף? כל אדם וסיבותיו שלו. אבל לעיתים המקום בו הכאב הכרוני מופיע נותן רמז לסוגיה הרגשית המודחקת. למשל, כאבים ברגליים יכולים להצביע על קושי לנוע קדימה בחיים. כאבים בגב יכולים להצביע על נטל בחיים, או רצון להימנע מאינטימיות פיזית עם בן/בת הזוג. מחלות בעיניים יכולות להצביע על דבר שהחולה אינו רוצה לראות בחיים. וצלצולים או הפרעות אחרות באוזניים לעיתים מרמזות על דבר שאינו רוצה לשמוע. נשמע פשוט, אולי פשוט מדי. אבל ככה הגוף שלנו והלא-המודע עובדים.

מה שאני טוען הוא שהגוף מחולל מחלה על מנת להשיג "שלום בית" בתחום מסוים. דוגמה מהחיים: אשה מגיעה אלי עם כאב חריף בכתף. בירור קינסיולוגיה מצביע שהשורש של הכאב הוא עניין רגשי. לאחר סדרה של שאלות ומבחני שריר, אנו מגלים שהיא מאוד כועסת על בעלה. היא כועסת כל כך שהיא רוצה להרביץ לו – אך הרצון הזה אינו חשוף לאור היום של המודעות, אלא נשאר בחושך  של הלא-מודע.

לאשה התנהגות נפוצה – היא איננה מבטאת כעס כלפי בעלה. היא שותקת. הכעס מודחק והולך ונבנה בתוך הגוף. אבל, לפי האמונות שלה, אסור לה לבטא כעס ובוודאי אסור להרביץ לבעלה. אז איך הגוף משלים עם מצב בו יש רצון עז בלא-מודע לשחרר את הכעס מחד דרך מכה ומאידך הגוף חש סכנה לבטא כעס בגלוי ובוודאי לא בדרך של אלימות פיזית.

המוח הלא-מודע אינו סובל קונפליקט פנימי לאורך זמן. אז הוא מוצא פתרון. בלי ידיעתה המודעת של האשה, הגוף גורם לכאבים בכתף על מנת שלא יהיה אפשר להזיז את הכתף ולתת מכה. ואז האשה לא צריכה לסבול את החוסר בהערכה העצמית שלה על כך שהיא לא מביאה לפועל את הרצון הסמוי להרביץ לבעלה. אין אפשרות עכשיו כי הכתף קפואה. והרצון הלא ממומש להרביץ יורד מהפרק. והאישה נשארת בלי קונפליקט במוח הלא-מודע אך עם כאב בלתי נסבל בכתף. הגוף מעדיך כאב פיזי על פני כאב רגשי.

במקרה הזה, מה הטיפול הנכון עבור האישה? ראשון, עצם החשיפה של שורש הבעיה – הכעס האדיר שלה כלפי בעלה והרצון הסמוי להרביץ - תניע תהליך של ריפוי טבעי. ללא תרופות וללא ניתוחים, הגוף יבריא את עצמו. ובהמשך צריך לשאול מספר שאלות: מדוע היא חוששת לבטא כעס? ולמה היא בכלל כועסת? מהי הפגיעה שהיא חווה המחוללת את הכעס האדיר.

דהיינו, הכאב בכתף יותר מצביע על בעיה בזוגיות. ולכן בזכות טיפול השורש שעושים בקינסיולוגיה במעמקי הלא-מודע, משיגים הישג כפול: ראשון, הכאב יחלוף בצורה טבעית וללא תרופות והתערבות כירורגית. שנית, לאשה הזדמנות עכשיו לצאת לדרך חדשה של זוגיות מספקת יותר תוך ביטוי יותר בריא של רגשות.

במקרה של האשה הזו, למחלה שלה כוח ריפוי אדיר. הגוף שלח לה את המחלה כהזדמנות לעשות שינוי בהתנהגות שישרת אותה שנים רבות.

ולכן, אם אנחנו נתייחס למחלה כתמרור אזהרה של הגוף שקיימת סוגיה בתוכנו הדורשת התייחסות, ואם נצלול ונטפל בסוגיה, אכן למחלה יש כוח ריפוי אדיר. הרווח הוא כפול: א) ניפטר מהתסמין הפיזי ו- ב)נפתור סוגיה באורך החיים שלנו הדורשת התייחסות ונצא לדרך טובה יותר.

ראיתי המון מחלות שמקורן ברגש. מחלות כמו מעי-רגיז, מיגרנות, דלקת פרקים, אסתמה, ומבחר גדול של מחלות אוטואימוניות. האם שאלנו את עצמנו מדוע פתאום נוצרת מחלה אוטואימונית? כלומר, מדוע הגוף מחליט יום בהיר אחד לתקוף את עצמו? דרך קינסיולוגיה תשאולית, מגלים בדרך כלל שהתשובה נמצאת בקונפליקט רגשי בלא-מודע. ברגע שפותרים את הקונפליקט הרגשי הגוף מפסיק לתקוף את עצמו ומורגשת הקלה גדולה בתסמינים של המחלה.

ויש שיציינו שלחלק מהמחלות הכרוניות מקור גנטי. אם הגן של המחלה קיים בגוף אז איך זה יכול להיות קשור לסוגיה בלא-מודע? כדי להבין את התשובה צריך להסתכל על תגלית חדשה יחסית שנקראת אפיגנטיקה (תרגום: "מעל הגנטיקה"). בגוף מנגנונים שלמים שיודעים להדליק ולכבות גנים וכתוצאה גם אם לאדם גן של מחלה, ייתכן והגן יישאר רדום כל ימי חייו כי המנגנון של האפיגנטיקה כיבה אותו והאדם לעלום לא יחלה במחלה. הגוף יודע להשפיע על האפיגנטיקה כדי לרצות צרכים של הלא מודע. ולכן, הטיפול וההשפעה של רגש מודחק בלא-מודע תקפים גם עבור מחלות עם מקור גנטי.