שטחים פרטיים פתוחים 

מהות הסוגיה

אחת הסוגיות הבעייתיות בירושלים, ובפרט בשכונת גילה בה נתמקד, הינה סוגיית השטחים הפרטיים הפתוחים (להלן: "שפ"פ"). שפ"פ הינו שטח פתוח, אשר רשום בטאבו כשייך לתושבים הגרים באותה חלקה ולמעשה שייך להם מבחינה חוקית. האחריות לטיפוחו ותחזוקתו של השפ"פ מוטלת על הדיירים בלבד, והרשות המקומית נמנעת מלטפל בו. שטחים אלו כוללים בין השאר שבילים, מעברים בין בניינים, חניה, שדה, חצר, מדרכה ואפילו רחוב שלם. פעמים שזוג בתים חולקים שפ"פ יחיד, ופעמים עשרות בתים -  משמע מאות דיירים. מדובר בהגדרה רחבה אשר כוללת בתוכה כ- 50% לערך מהשטחים הפתוחים בשכונת גילה בירושלים.

מעבר לכך, בשטחים אלו לפי חוק התכנון והבניה 1965, קיימת "זכות מעבר לציבור", כלומר יש זכות לציבור הרחב לעבור ולהשתמש בשטח על אף היותו פרטי. יוצא אפוא כי השפ"פים נמצאים במעמד ביניים המנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו: שטח פרטי אשר פתוח לשימוש כלל הציבור. כך, נמצאים השפ"פים במצב ביניים בעייתי – מחד הם אינם ציבוריים ועל כן אינם מתוחזקים על-ידי הרשויות, אך מאידך הבעלות עליהם מוגבלת מכיוון שהם במקרים רבים נועדו לשרת את הציבור הרחב. הדואליות בהגדרת השפ"פ יוצרת מצב בו רוב השטחים הפתוחים בגילה מוזנחים ולא מטופחים, ולמקומות ושטחים רבים בגילה אין אדם שידאג לניקיונם, תחזוקתם וטיפוחם. מצב זה גורר פגיעה בחזות השכונה, בבטיחות העוברים במתחם, באיכות חייהם של הדיירים, ובמקרים רבים מהווה נטל כלכלי עצום על התושבים (שבאחריותם לבצע תיקונים כגון ריבוד כביש, גיזום עצים, תשלום החשמל והמים וכד'). כמו כן, מצב זה עלול לגרור אף בעיות משפטיות. כך למשל, כאשר עובר אורח נפגע בגלל שפ"פ לא מתוחזק- עליו לתבוע את התושבים אשר השטח בבעלותם.

כך למעשה המושפעים העיקרים מהסוגיה הם התושבים הנושאים באחריות וכן סובלים ממראה השכונה המוזנח. במעגל הרחב יותר המושפעים הם האורחים בשכונה, תושבי ירושלים בכלליותה אשר השכונה וחלקיה המוזנחים נכללת בהם, וכן העירייה אשר מושפעת מהסרת האחריות ממנה לטובתה.

השטחים הפרטיים הפתוחים בישראל הינם מקרה מיוחד המשלבים בתוכם סוגיות שונות המתקשרות לעולם תוכן אקדמי רחב שנכנס בהקשר הכללי של הפרטת המרחב ציבורי מחד, ומאידך קשור בסוגיות של ניהול נכסים משותפים. בעיות אלו נוגעות להגדרתו הכפולה של השטח, מכיוון הוא פרטי – בבעלות קבוצת אנשים פרטית מובחנת ומוגבלת, אך פתוח – לא מבונה, ובישראל שטח זה לרוב אף פתוח לציבור הרחב.

השפ"פים המקוריים נבנו במדינת ישראל בשנותיה הראשונות, שנות החמישים והשישים. בשנים אלו שטחים אלו תוכננו בכדי לאפשר יצרת קהילות גיאוגרפיות קטנות. השפ"פים היוו שטחים לקיום מפגשים ואירועים קהילתיים, ונועדו לשרת מטרות קהילתיות אלה בהתאם לצורכי התושבים ולרצונם. מכיוון שמדובר היה בקהילות קטנות, השפ"פ טופל ע"י הקבוצה שלעיתים היוותה קבוצה שיתופית גם בתחומי חיים נוספים. השפ"פים החדשים יותר ניבנו בתחילת שנות השבעים במסגרת תנופת הבנייה שלאחר מלחמת ששת הימים שהביאה להגדלה משמעותית של שטח המדינה. בשנים אלה נבנו ערים ושכונות חדשות, בהתאם לתוכניות ציבוריות של משרד השיכון ובביצוע יזמים שזכו במכרז ממשלתי (כך בין היתר שכונת גילה בירושלים). במקרים אלו תכנון השפפים נועד בכדי לאפשר יצירת שטחים ירוקים בבניה תוך מינומום הוצאות, שכן היזם אחראי על הפיתוח הראשוני של השטח, ואילו התושבים הם אלו שאחראים על לאורך השנים. כך, מהווים השפ"פים מעין הפרטה של המרחב הציבורי, תוך הסרת אחריות הכוללת גם הוצאות כספיות לא מבוטלות.

תופעת השפ"פים אינה ייחודית לשכונת גילה. מצויים שפ"פים רבים בירושלים כולה ובכל הארץ. מקומות בהם ניתן למצוא שפ"פים מרובים כמו בשטחה של גילה הם מעלה אדומים, מודיעין וכרמיאל. ישנם שפ"פים המצויים גם באזורים יוקרתיים יותר כגון בהרצליה.

רם כרמי (מתכנן במשרד השיכון, בתארו את תכנון מבני שכונת גילה) כותב בספרו: " יש רחובות המטביעים בנו חותם בל יימחה, הרחוב שבו נמצא הבית שבו נולדנו.. רחובות אלה הם חלק מהמבנה הנפשי שלנו" (1982). לסביבה הפיזית בה אנו חיים יש השפעה, לעיתים מכרעת, על חווייתנו כפרטים וכקהילה (ברנדייס ושלם, 2005).

התכנית הנדרשת להתמודדות עם הסוגיה (וכאן אתם נכנסים לתמונה)

ניסיונות להתמודדות עם סוגיית השפ"פים נעשו בשנים האחרונות ונעשים גם כעת בגילה, בירושלים וברחבי המדינה. אנחנו מבקשות, לאחר שהצפנו את הסוגיה, לשמוע ממכם. קוראים נכבדים, איזה רעיונות לפתרונות יש ברשותכם. אנא מכם, השאירו תגובות ורעיונות.