אריה סיון, משה דור, דליה הרץ 

אריה סיון, משה דור, דליה הרץ. רוב הקוראים לא שמעו שמות אלו. אלה שכן, המכירים קצת את השירה העברית לתולדותיה, זוכרים אותם כמעין משוררים בשוליים, נספחים למשוררי הקאנון הגדולים. חלק חושבים שיש לזכור אותם ללמד אתם, לכתוב עליהם, ואפילו שאין הם שוליים בכלל. וחלק חושבים שאין לזכור אותם, ויש ללמד ולזכור רק את הקאנון, רק את השירים המדהימים, רק את השירים הנפלאים, של המשוררים הגדולים. ואז אז יחזור הצבע ללחיי השירה. והציבור הרחב, יחזור לאהוב שירה (אם כי כמובן נדרשים צעדים נוספים).

ואכן, מפעם לפעם אנחנו נתקלים באחד מהמשוררים הנספחים, אחד מהמשוררים השוליים. למשל הוקרא לא מזמן, שיר חלש במיוחד של אריה סיון, בפריים טיים טלויזיה. והצופים התבעשו, מהשיר הגרוע. קל לשער שהעוינות לשירה גברה. מדוע הוקרא שיר של אריה סיוון, בפריים טיים בטלוויזיה? פרגון על היותו ממקימי חבורת לקראת החשובה. בהחלט מגיע פרגון על כך. אבל לא, הקראה של שיר כל כך חלש בטלוויזיה, שפשוט הזיקה.

אריה סיון. הוא ממקימי קבוצת לקראת, קבוצה שפעלה בשנות החמישים. הקבוצה שמרדה באלתרמן וגולדברג, הצליחה בכך, ובעצם הגדירה את שירת דור המדינה, שהפואטיקה שלה דומיננטית בשירה העברית כבר 60 שנה. הקבוצה  הניבה משוררים מעולים, כמו זך, עמיחי, ואבידן, עם שירים נהדרים. פואטיקה אשר החזיקה את השירה בפסגה לעוד כ 20 שנה, והשפעותיה נכרות אפילו על השירה הכל כך חלשה הנכתבת כיום, ובעשרות שנים האחרונות.

דור גולדברג ואלתרמן, התאפין בשירה חרוזה ושקולה, מאוד שירית. בעוד ששירת דור המדינה, שהגדירה את השירה של עשרות השנים האחרונות, היא, שירה פרוזאית, דיבורית, אפרורית לפעמים, טון אינטימי, מוזיקה זורמת ולא נקטעת בסופי שירות. כמעט תמיד לא חרוזה ושקולה. כלאמר, לא מה שנקרא באנגלית, ורס. 

אריה סיון, פעל במקביל למשוררים המובילים: זך עמיחי, אבידן. בואו ונסתכל על שיר מייצג שלו:

לו היתה בתל אביב

לו היתה בתל אביב באר, שפרד או חמור

קשורי עינים סובבים

להעלות בה מים מן האדמה,

הייתי מדמה עצמי לפרד או חמור כזה,

סובב על ציר העיר

שבה נולדתי, ובה נפקחו

עיני לראשונה, סובב מאז

ומעלה מי ים מעמק לא נחשב,

מי ים מרחם החולות,

שקופים, פורש

מתחת לשמים, שיכחילו, ומזרים

ברחובות ההם, אשר הוליכו את רגלי,

הרחובות המכרים לי בעינים עצומות,

כמו לב שולח דם, יודע

שלבטח יחזר אליו, כעת חיה

השיר, כתוב בפואטיקה של דור המדינה ללא ספק. השיר דומה לשירים שנכתבו על ידי זך, עמיחי, ... כן ניתן לטעון ששיריו של סיון,  כתובים גם בפואטיקה ילידית,  שסיון, ודור, ועוד משוררים, כתבו בה, והיתה ואריאציה על שירי דור המדינה, אשר הבליטה את ארץ ישראל, בניגוד, לזך עמיחי, .... אשר נטו לאוניברסלי. אולם זה לא ההבדל המשמעותי. ההבדל המשמעותי הוא שבניגוד לשירי עמיחי, זך, אבידן, השיר חלש. התחושה לא עוברת לקורא, השיר לא אפרורי, אלא  אנמי. שיר לא מענין שחוזר על תמות ידועות, בואריאציה קלושה. כל הפואטיקה של דור המדינה קיימת פה, אבל לא עובדת. בניגוד למשל  לשיר המקסים של זך:

בערב

כשאמרה לי נערתי

לך

ירדתי לרחוב להתהלך

והייתי הולך ומסתבך

ומסתבך והולך

והולך והולך ומסתבך.

כמה שהתחושה עובדת ועוברת. השיר מרגש וחכם. מה שלא עובד אצל סיון, עובד אצל זך.

משה דור.  גם ממקימי לקראת, מראשוני שירת דור המדינה. מזהה את עצמו כמו סיון, עם הפואטיקה הילידית. כל מה שנאמר רע על סיון, תקף גם לגביו. קחו שיר:

סירטאקי

רחק הוא צמצום: המבט נרתע

מפני החלל, מבקש להסתתר

בדיונות שנכרו, בשקמים שנכרתו.

אך את, היי באשר תהיי, צוי על

הרגלים הכבדות, אוצרות-הזמן הללו,

לחולל והן, באהבתן הנואלת

הנפלאה, תפזזנה בסרטקי של

זורבה עד כלות הגוף, הנפש:

עיניך תראינה, תדמענה.

שיר חלש. עם כל המגרעות שציינתי לגבי השיר של אריה סיון. בואו ונסתכל כל כמה שירות נהדרות  של עמיחי

לא כברוש
מאת י.עמיחי.

לא כברוש,
לא בבת אחת, לא כולי,
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות- ירוקות,
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש.

לא כגבר היחיד,
כבן -קיש, שמצאוהו רבים
ועשו אותו למלך.
אלא כגשם בהרבה מקומות
מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי
פיות רבים להיות נשום
כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.

לא הצלצול החד, המעורר
בשער הרופא התורן,
אלא בדפיקות , בהרבה אשנבים
בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב.

ואחר כך היציאה השקטה, כעשן
בלי תרועה, שר מתפטר,
ילדים עייפים ממשחק,
אבן בגלגולים האחרונים
לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל
מישור הוויתור הגדול, אשר ממנו,
כתפילות המתקבלות,
עולה אבק בהרבה ריבוא

וואי איזה שיר נפלא. תשוו תשוו לשיר של דור.

דליה הרץ.   דליה הרץ התחילה את דרכה כמעט במקביל, לזך, עמיחי, ואבידן. סומנה ככוכבת בתחילת דרכה, ונעלמה בהמשך הזמן. הנה שיר שלה לדוגמא:

מרגוט

גם אני בעיקר בשעות האחרונות, רציתי להיות דומה למרגוט.
על כן קבעתי אתה בקפה. אחרתי. מרגוט אחרה אחרי
בעשר דקות תמימות. הענין הוא בזה שאני רוצה להיות
בערך כמוך. גם אם קשה לי. שלחו אותי אליך. מרגוט.
נאמר לי במפרש שתוכלי לעזר לי. אלא שספק אם יש
לך איזה ענין בזה. אוכל לחכות.
המים שטפו תחת לרצפה. קיץ של גבינה חפן את בושותיו.
אשתדל, כן. מרגוט מבקשת את סליחתי. עליה
רק לרגע לסור אל בית השמוש. אמש תלתה ליבוש
את קשקשי העור. את רקמת השלג. מעט מאד חשק
נשאר לה להשאילו לי. במה זה תלוי. אני שואלת.
מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת.
אחזר על דברי. יש בי רצון להדמות. מרגוט.
יש בי רצון מאזן כל כך. מצין ובלא מגרעות.
מה עלי לעשות בכוון זה. אנשים זוכרים אותי כפי שהייתי.
קברתי מתחת לביתי גרזן. אמי בהולה ואבי מזדקן.
מרגוט מבקשת את סליחתי. לבה הומה עליה. עליה
לטלפן אל בעליה. אוכל לחכות. מרגוט

הרץ נחשבה למושפעת מהפואטיקה של דור המדינה, בעיקר מזך. השיר בהחלט מדגים זאת (למשל האירוניה). וזה בסדר גמור. כמובן ישנם הבדלים מסוימים מזך, לא אפרט. אבל בהשוואה לשירים של זך ועמיחי שהבאתי פה, השיר עשוי מחומרים קרובים, אבל חלש בהרבה. זה לא שיר נהדר. כמו השירים, של דור, סיון, זה לא ממש עובד. לא אצלול שוב לסיבות.

יש משהו קטן נחמד, וזה הזרה על השם  המיוחד מרגוט. שמות מיוחדים, בעלי צליל זר אופינים ליונה וולך, שבאה אחריה (סבסטיאן). יש הטוענים שוולך הושפעה קצת מהרץ. בנוסף, החזרה על השם מרגוט, נוסכת קסם מסוים על השיר. הרץ לא המציאה אמצעי אמנותי זה. למשל,ג'ויס והשם: מייקל פיורי, במתים, או ג'ויס והשם באק מאליגאן, ביוליסס. הרץ לא המציאה כלום. אם כי התחלת השיר, דינאמית ומלאת תנופה, אבל זה לא זה לא מספיק.

מה בעצם אני מנסה לאמר?  סיון, דור, והרץ, הם אכן משוררים שוליים. השירים שלהם לא אטרקטיבים, ואין ללמדם, או להקריאם בטלוויזיה. הדבר רק גורם להתרחקות הציבור מהשירה. זו רק דוגמא קטנה, לאי ההבנה השוררת. יש לפעול אך ורק להחזרת הציבור לשירה. זו רק דוגמא קטנה. זו רק דוגמא קטנה. כמובן ניתן להבליט, בזהירות, משוררונים קטנים בני ימינו. הציבור יותר יסכים לקבל בוסר. וגם העיסוק בחומרי ימינו, הוא קצת מענין.

אבל רגע יש הרי משוררים שהפכו משוליים, למרכזים. לא בדיוק. בואו נסתכל על 2 דוגמאות מפורסמות. אחת מהשירה העברית, ואחת, מהשירה האנגלית.. נתחיל בעברית.

דויד פוגל.  

פוגל פעל כמשורר בשנות העשרים והשלושים. היה משורר מוערך, אבל לא באמת נחשב לאחד הגדולים כביאליק, רחל, שלונסקי, ואלתרמן (חלקם היו קצת אחריו). ביאליק, לא העריך אותו במיוחד, ובעצם בזמנו, שלונסקי שלט, לא הוא.

באמצע שנות החמישים, זך, שמרד באלתרמן (המשורר המרכזי, בדור שלונסקי, גולדברג אלתרמן), העלה את פוגל והפואטיקה שלו, כאלטרנטיבה לאלתרמן, וחבריו. טענתו של זך התקבלה בגדול. עד היום פוגל נחשב לאחד המשוררים הראוים בשפה העברית. גם רחל, אלתרמן, וגולדברג, לא נס ליחם.   

בואו ונסתכל על שיר:

בלילות הסתיו

בלילות הסתו
נופל ביערים עלה לא-נראה
ושוכב דומם לארץ.

בנחלים
יקפץ הדג מן המים
והד נקישה לחה
יען באפל.

במרחק השחור
נזרעות דהרות סוסים לא-נראים
הנמסים והולכים.

כל אלה ישמע
ההלך העיף
ורעד יעבר את בשרו

וואי איזה שיר נהדר. ואכן פוגל משורר נהדר, ולכן בקאנון. הוא לא היה משורר שולי בתקופתו, אלא משורר חלופי, בעל דרך אלטרנטיבית. אפילו אולי אופוזיציה. המקרה שלו לא דומה למקרה של סיון, דור, והרץ., השוליים, בכלל.

ג'ון דאן. הוא משורר אנגלי, מייסד השירה המטאפיזית (כינוי לשירה זו, שניתן לאחר סיומה), שפעל בהתחלת המאה 17. לשירה המטאפיזית היתה הצלחה בזמנה, אבל די מהר, היא נעלמה מהשטח, וכמעט נשכחה. המשורר המודרניסט הגדול ט.ס.אליוט, גילה מחדש את דאן, הציב אותו במרכז הקאנון, ושאב ממנו רעיונות ועקרונות שיריים חשובים, עליהם ביסס, את השיר המודרניסטי הגדול מכולם, שיר האהבה של אלפרד. ג'יי. פרופרוק. מעמדו של דאן נשאר גבוה עד ימינו. לפחות באקדמיה. הסיבה לגילויו מחדש של דאן מפתיעה מאוד (ולכן זה לא יקרה לסיון, דור, והרץ). דאן כלל אינו משורר, הוא מדען שירה. שיריו, הם לא שירים, אלא טקסטים, המדגימים עקרונות שיריים חשובים. עקרונות אשר דאן או המציא, או דחף והדגים בצורה משכנעת.

דאן אינו משורר, כי השירים שלו לא אטרקטיבים, ולמעשה רק חוקרי ספרות (באקדמיה) מתמוגגים מהם.

דאן הוא מדען שירה, כי דחף רעיונות כמו הקונסיט (דימוי מפתיע במיוחד על גבול על הלא הגיוני, שמזווג 2 אוביקטים מרוחקים מאוד). דאן גם הדגים יפה את המונח אוביקט קוראלאטיבי. מונח שאליוט הגדיר. אליוט טען שהוא מרכז האמנות. בשירה, המשורר כותב טקסט, שמעלה תחושה עזה אצל הקורא,. למשל תחושה של ניכור מודרניסטי. דאן, וגם אליוט, משמשים בקונסיטים על מנת ליצור אוביקט קוראלאטיבי.   

דאן השפיע כאמור על אליוט אבל גם על מארוול בשירו הידוע:, לגבירתו הבישנית, שיר נהדר שלא אביא פה (ממליץ לחפש: טו היז קוי מיסטרסס), ועוד שירים מטאפיזיים נהדרים. למשל, מזבח, של ג'ורג' הרברט.

ולכן הוא מדען שירה.  דרך אגב דאן גם משתמש הרבה במושגים מדעיים, וכמו מדעיים, בשיריו, אבל לא לזה התכוונתי.

נסתכל בהתחלה על קונסיט מפורסם של דאן, בו הוא משווה בפורטרוט זוג נאהבים , לזוג מחוגים של מחוגה:

If they be two, they are two so

   As stiff twin compasses are two;

Thy soul, the fixed foot, makes no show

   To move, but doth, if the other do.

And though it in the center sit,

   Yet when the other far doth roam,

It leans and hearkens after it,

   And grows erect, as that comes home.

Such wilt thou be to me, who must,

   Like th' other foot, obliquely run;

Thy firmness makes my circle just,

And makes me end where I begun.

הקונסיט כן יוצר תחושה אצל קורא. ואתם, מוזמנים לקרוא שיר אחר של דאן: הזבוב (דה פלי), המדגים בצורה נהדרת, איך קונסיט יוצר תחושה אצל הקורא. אבל אין מה לעשות השיר בכלל לא מקסים, בכלל לא אהוב, וכך גם הקטע על המחוגה, שרק מדגים.

סיכום. יש לעשות הכל כדי להחזיר את הציבור לשירה. אחרת אין שירה. ניתן לעשות זאת בקלות כפי שהדגמתי במאמרים שונים. אם בהימנעות מעשיית טעויות: לימוד משוררים לא אטרקטיבים, בתיכון ובאוניברסיטה. שום פרסום של שיר לא אטרקטיבי, וכו'. גם עשיה חיובית: מעבר לאלקטרני, ועוד.