בזכות תרבות הסלפי 

בס"ד

תרבות הסלפי מגלמת את אחד מאותם פרדוקסים תרבותיים אנושיים כאשר אנשים מתנהגים באופן כלשהו ומאידך כמעט כולם מגנים את אותו מעשה. ההרגל הזה שנטבע ברובנו שבו אנשים מתעדים עצמם בטיולים, מתעדים חברים, מתעדים מסעדות בהן אכלו ואפילו את המנות עצמן, מתעדים רגעים קסומים של מסיבות וחגיגות, חוויות של חופש וים, מצלמים עצמם בדיוטי פרי ואז במטוס ואז רגע אחרי הנחיתה ועוד ועוד פיסות חיים נפלאות, אותה תרבות שרובנו הפכנו להיות חלק ממנה, והיא חלק מאיתנו, עדיין נתפסת במקומות רבים כתרבות רעה וחולנית, כתרבות של אגואיזם ונרציזם, תרבות של מוחצנות ו"שואו-אופ" (Show-Off), משהו רע שכדאי להפטר ממנו מוקדם ככל האפשר.

אולם למרות המחאות והגינויים, כתבות הנגד ושיחות השבת המצקצקות בלשונם כנגד תרבות זו, יש בה חלק מבורך ויפה (אם ניתן לקרוא לשימוש שלנו בסמארטפון בהקשר זה תרבות). ואולי באמת לא תרבות היא, אלא ההרגל שאימצנו לעצמנו לתעד את עצמנו ברגעינו היפים והטובים.

במעבר חד אתאר כאן כי בעבודה עם מטופלים בקליניקה, בפרט במצבי דכאון וחרדה, אני פוגשת שוב ושוב את היכולת המוחית המופלאה והמוכחת שלנו לזכור רק את הרגעים הרעים שבחיינו, את הפשלות שעשינו, את מה שלא הלך לנו, את מי שעזב אותנו, את המסיבות בהן לא הרגשנו בנוח ועוד. היכולת הזו למעשה, באה כחלק ממנגנון השרדות קדום (חלק מהמערכת הלימבית) שתפקידה לעזור לנו לזכור, כחלק מהאבולוציה, היכן יש מוקדי סכנה בחיינו, איפה כדאי להזהר, והיכן כדאי להתכונן ולנבא מראש את כל הרע שעלול לקרות. המערכת הזו וכן מערכות נוספות במוח התומכות באותו צורך השרדותי, עסוקות מרבית הזמן בניבוי העתיד, מה הולך לקרות, ובפרט הוודאות ש"הג'ונגל" מסוכן ושמשהו רע הולך לקרות וכמה שנהיה מוכנים לכך ככה נמזער את הנזקים. המערכת הזו לעיתים יוצרת תודעה מוגזמת וקטסטרופלית אשר עלולה להפוך את חווית חייו של האדם לפסימית, שלילית ולעיתים אף דכאונית וחרדתית.  באופן מופלא ביותר אותה מערכת מוחית מנפה את כל המידע החיובי והשמח, את אותם רגעי אושר שפירטתי קודם, כיוון שאינם נחוצים להשרדותנו. אולם התוצאה של סינון הטוב והשארת הרע, מעבר להבט האבולוציוני, יכולה להיות הרסנית וקשה לנפש האנושית, שנשארת עם חוויה שהחיים קשים, מסובכים, מורכבים, שמגע עם אנשים יכול להיות מסוכן לנו ולא כולם אמינים ויש כאלו שנוטשים אותנו או פוגעים בנו ודורכים עלינו בדרכים שונות, ואין לנפש ברגעים אלו כלים להתמודד ולהציף מול הטיות חשיבה אלו תודעת חיים מאוזנת ומווסתת יותר, בעיקר של הזכרונות הטובים והנעימים, בהם היינו בשליטה, אהובים, רצויים, שמחים ומוערכים מול הזכרונות הפחות טובים בהם חווינו כשלונות או אפילו פרשנויות של כשלונות (חלק ממה שהמוח האנושי משדר לנו כאמת מוחלטת יכול להתברר בטיפול כפרשנות אישית סובייקטיבית לגמרי של המטופל אשר לעיתים רחוקה מהמציאות כמזרח ממערב, או במילים פשוטות מה שנרשם אצלנו ככשלון צורב יכול להרשם אצל הזולת כארוע נעים ומהנה) .

בעבודה הטיפולית אנו מבקשים פעמים רבות ממטופלינו לתעד במעין "יומן אושר" את הדברים הטובים שקרו לו באותו יום, החל מחבר שהתקשר ושאל לשלומו, דרך הדלת שפתח בקניון לאמא טריה עם עגלת תינוק, או האשה המבוגרת שבמקרה פגש ועזר לה להכנס למונית או כל דבר חסד וחמלה אחר שעשה היום לעצמו או לזולתו, וכמובן את אותם רגעי כייף כמו בילוי במסעדה עם משפחה או חברים, את המנות הטעימות כל כך שזכינו לאכול, טיול כייפי אליו יצאנו, בילוי בים ועוד ועוד. בסופו של דבר, לאחר תקופה מסויימת בה מתמיד המטופל לתעד את רגעי האושר בחייו, והוא מדפדף אחורה ביומנו, הוא מגלה שבעצם... כמה מביך להודות, חייו אינם כה גרועים ולהיפך – יש כל כך הרבה רגעי אושר והצלחה בחייו ....ואז מגיע רגע הבלבול והשאלה – אז איפה כל זה הסתתר קודם בנבכי המוח? כיצד קרה שעד כה לא שמתי לב לכל הטוב הזה בחיי, לא הוקרתי תודה, ראיתי בו מובן מאליו, וכיצד נתתי כל כך הרבה תשומת לב ודגש לרגעים הפחות חביבים והשלילים בחיי?

והתשובה היא כמובן - כי כך מתוכנת המוח האנושי לעבוד, בודאי בעידן המודרני בו המוח מופצץ מדי יום באלפי מסרים ולעיתים מתקשה לסנן את המידע באופן מדוייק ולתייג ולרשום כל חוויה במקום הנכון וכך חיינו העמוסים לעייפה עלולים להפוך בקלות לרשומון של חוויות ורגשות שליליים, עצב, יאוש, דכדוך ומרירות.

תרבות הסלפי, באופן מפתיע, מייצרת עבור האדם תודעה חדשה, מעין אפ-דייט לתוכנת המוח המחייבת אותו להסתכל על חייו באופן חדש, לעיתים מבין תמונות הגלריה של הסמארטפון ולעיתים באלבומי התמונות בפייסבוק, והמראה שניצבת כעת בפני האדם הם כל אותם רגעי אושר ואהבה, כייף והנאה, בילויים וטיולים, אהבת חברים, ארועים משפחתיים ועוד. ומה כל זה אומר לאדם המביט בתמונות הללו?... בדיוק ההפך ממה שהמוח לעיתים משדר לו – במקום תודעה של אימת החיים ושליליותם, וניבוי הסכנות והרוע האפשרי, לפתע ניצבת לפניו תמונה חדשה אופטימית הרבה יותר, כיוון שהסמארטפון נשלף מהתיק בעיקר על מנת לתעד רגעי שמחה ואושר, אותם זכרונות שהמוח שלנו מנפה במהירות כה רבה, או לפחות שולח אותם לתאי זכרון רחוקים ועמומים שהשליפה מהם קשה ומסובכת....

אז כן.... גם אני הייתי מאלה שפותחים את הפייסבוק ומתבוננת בתדהמה כיצד אנשים מתעדים עצמם בכל רגע ורגע בתמונות של שמחה ואושר, ונוטה לפקפק האם זה אמיתי או מזוייף לצורכי "יחסי ציבור" עצמיים, אולם אט אט נפקחו עיני לראות את הטוב..... אנשים בלי משים מגייסים תודעה חדשה של הטוב, לא יכולים להתחמק ממנו כיוון שהוא נשפך אליהם מהדף האישי בכמויות אינסופיות ועמו המחמאות והלייקים של כל הידידים והחברים...

היום, במקום לבקש מהמטופלים שלי לתעד ביומן את כל הטוב שעברו במהלך היום, אני מבקשת מהם להשתמש בסמארטפון על מנת לתעד במידת האפשר את כל היפה והטוב שעברו וחוו במהלך היום, וראו זה פלא, אותו אלבום תמונות, יום אחר יום, חודש אחר חודש, מגלה להם את  הסיבה בגינה אפשר לצאת אט אט מהדכדוך והייאוש, ולהסתכל על החיים במבט קצת יותר אוהב....Love yourself a little…  כן כן... קצת אהבה סלפית מסתבר לא רק שלא מזיקה לנו, אלא אף מיטיבה ויכולה לשפר איכות חיים, שלא לדבר על החוויה המיטיבה למטופל שמקבל את כל המחמאות והלייקים כשהוא מעלה תמונות אלו לרשתות החברתיות, כמות של עידוד, חיזוק והעצמה שבאופן רגיל הוא לא היה חולם לקבל באף סיטואציה אחרת...

מפתיע?.. נסו זאת בעצמכם!