השחפית והגלים 

השחפית והגלים
לפני מספר שנים טיילנו אני ומשפחתי בעכו העתיקה. טיילנו בין החומות, שתינו מיץ רימונים סחוט הישר מהרימון והתענגנו על כנאפה טרי באופן מיוחד שיצא הרגע הרגע מהמטבח. כשהגענו לנמל של עכו העתיקה השעה היתה שעת צהריים מאוחרת והשמש נטתה לשקוע. הבטנו בשלווה על השמש השוקעת והתמסרנו לקרניה המלטפות אותנו והנפרדות מאיתנו עד לשחר יום המחרת. הדייגים שעמדו בשלווה על המזח עם חכתם בתוך המים התאימו להפליא לתחושת השלווה שאפפה את האזור.
לפתע צווחות חדות נשמעו מכיוון ימין. הסטתי במהירות את מבטי וראיתי ששחפית גדולה נתפסה בקרס החכה של אחד הדייגים. השחפית צווחת וצורחת ומנסה לברוח ואילו הדייג מנסה להוציא את הקרס מכנפה. מלחמה החלה בין השניים ולבסוף ניתק הקרס מכנפה של השחפית ועף באויר ביחד עם המון נוצות. הדייג שחרר את השחפית לים אך כנפה של השחפית נשברה והיא לא הצליחה ליישר אותה. במצוקתה כי רבה נסתה בכל כוחה לעוף אך העדר הנוצות והכנף השבורה מנעו ממנה לפצוח במסע אל החופש.
כל שנותר לה הוא לצוף מעל המים ולהתמזג עם תנועת הגלים המתרחקים. מדי פעם עוד נסתה לשווא לישר את כנפה ולנסות לעוף אך לא הצליחה ובהדרגה תש כוחה עד שניסיונותיה התמעטו יותר ויותר כמקבלת את גזר הדין הסופי. השחפית התרחקה מאיתנו כשמדי פעם היא מנסה נואשות להלחם במוות המגיע, אך לא היה לה סיכוי רב. מדי פעם ראיתי את צלליתה המתרחקת, מפרפרת בכנפיה בין הגלים ומתרחקת עד שנעלמה מעיניי סופית.
לכל אורך הזמן הזה חגה מעליה להקת השחפים שלה היתה שייכת. השחפים צווחו, צרחו והקיפו אותה מגבוה בתמיכה ובאהבה, מעודדים אותה בקריאות רמות לנסות ולהצליח. שני שחפים ניתקו מהמעגל המכושף והמעופף ונחתו לידה בתוך המים כשהם מלווים אותה בסבלנות אין קץ. הם נשארו לידה שקטים ונוכחים , צפו יחד איתה והתרחקו בינות הגלים עד שגם הם נעלמו מעיניי. אך מעגל הרפואה המעופף המשיך ללוות את השחפית הגוססת כשהוא מקפיד להיות מעליה בטווח ראיה ושמיעה.
עם קרני השמש האחרונות כבר עזבתי עצובה את המזח, אך להקת השחפים לא ויתרה וניתן היה לראות את המעגל הולך ומתרחק ביחד עם השחפית הפצועה הנסחפת לעבר האופק. מפאת המרחק קולותיהם לא נשמעו, אך צלליתם עוד נראתה באופק על רקע שמי האש של השקיעה.
אינני יודעת מה עלה בגורלה, אך חוששני שהיא לא שרדה את הקושי.
הצפיה במחזה הזה האירה נקודה מסוימת בתוכי. השחפית הפצועה היתה זקוקה לעזרה. השחפים האחרים לא יכלו לעזור לה פיסית, אך הם היו שם עבורה בתמיכה, בעידוד ובליווי למסע הסופי אל המוות. הם היו שם עבורה כשהיתה זקוקה להם והם תמכו בה ללא תנאי. הם לא "התחשבנו" איתה על מעשיה בעבר ועל כך שגזלה מדי פעם דגים של שחף אחר, הם לא זנחו אותה לאנחות כי היא גם ככה גוססת אז מה כבר צריך אותה. הם לא נטשו אותה לטובת המשך אכילה ומשחקי תעופה מעל המים. הם עזבו את עיסוקיהם האחרים והקדישו לה את כל תשומת הלב כמה שהזדקקה.
ומה קורה איתנו בני האדם? האם גם אנחנו עוזרים כך למישהו הנמצא במצוקה?!
בכל פעם שהייתי במחלקת יולדות לאחר לידת כל אחד מילדיי, לא הבנתי את החמולות הערביות שבאו לבקר את היולדת. לאחר הלידה רציתי רק שקט, שיניחו לי לנפשי ויתנו לי להתרכז ברך הנולד שעד לפני מספר שעות היה עדיין ברחמי. ראיתי את הביקורים ההמוניים כחוצפה, תעוזה, חוסר התחשבות ואפילו גסות. מנקודת הראות שלי זה היה נראה "לא במקום" והדבר אפילו עורר אצלי מידה מסוימת של כעס על כך שהם לא מתחשבים ביולדת.
לדאבוני, יצא לי להיות בבית החולים עם ילדתי הצעירה זמן ארוך במחלקות שונות. מצוקתי היתה רבה : הדאגה לשלומה, חוסר שעות השינה, הדריכות האינסופית והטיפול האינטנסיבי סביב השעון רק הוסיפו לרמת הקושי. הייתי בחדר לבד ולפעמים הרגשתי ממש ממש לבד.
בחדר שלידי שכבו שני ילדים ממשפחה דרוזית אשר נפצעו בתאונת דרכים. במשך כל שעות היום והערב הגיעו לבקר אותם, שכנים הגיעו לתמוך, משפחה באה לעודד. כולם אחזו בידיהם פרחים, ממתקים, אוכל וסלסלות עמוסות כל טוב. כל אחד שהגיע נישק, חיבק, תמך, דיבר, התפלל . פה ושם אף ראיתי דמעה של התרגשות, דמעה של כאב ודמעה של השתתפות בקושי. התמיכה היתה רבה. חלק מהמשפחה חיכתה באופן קבוע מחוץ לחדר מתחלקים בטיפול בילדים המאושפזים. חלק גם באו רק לחלוק כבוד מעצם הביקור.
אני מודה שקינאתי. בפעם הראשונה בחי הבנתי את חשיבות העזרה ההדדית ובאחת השתנתה נקודת המבט שלי על הביקורים המרובים במחלקת היולדות.
התמיכה היתה אינסופית ולא פסקה אפילו ליום אחד. המבקרים הגיעו שוב ושוב, יום אחרי יום, מסייעים, מדברים, תומכים ואוהבים.
הם הזכירו לי את להקת משחפים מהמזח בעכו העתיקה והרגשתי עצב.
כמה חבל שאנו בני האדם שבויים כל אחד בבועה המבודדת שלו. עסוקים כל אחד בצרותיו ובעיסוקיו הרבים: בעבודה, במשפחה, בעבודות הבית, בסידורים, בקניות ובמינוס בבנק.
כמה חבל "שכששחף" אחד נפצע וזקוק לעזרה, אנו השחפים האחרים במעגל לא מצליחים להתעלות מעל עצמנו, לתמוך ולסייע.
בסופו של דבר כל אחד מאיתנו יגיע למצב בו הוא יזדקק לעזרה: פיטורין, מצב כלכלי קשה, מחלה, פרידה, אובדן, מעבר דירה או חלילה מוות של מישהו אהוב. כל אחד מאיתנו ימצא את עצמו יום אחד כמו אותה שחפית שנקלעה בעל כורחה למצוקה קיומית.
אנחנו מדחיקים את המחשבה הזאת כי היא מפחידה אותנו. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה למצוא את עצמו במצוקה ואף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיווכח שבשעת מצוקה הוא בודד.
שלא תבינו לא נכון, גם אצל המאושפזים היהודים היו ביקורים, אך כמות התמיכה אצל הדרוזים והערבים היתה גדולה פי כמה. העזרה ההדדית היתה נפלאה וראיתי פעם אחר פעם את מבטי התודה וההוקרה של המשפחה הדרוזית שילדיה נפצעו. ראיתי את התמיכה הרבה וראיתי כמה שהתמיכה עזרה להם להתמודד ולהבריא.
אז בפעם הבאה כשאחד השחפים בלהקה שלנו יפצע ויזדקק לעזרה. בואו כולנו נתעלה מעל היומיום, נתעלה מעל החשבונות ההיסטוריים שיש לנו עם אותו אדם, נתעלה מעל השגרה והחיפוש המתמיד אחר חיפוש אוכל (עבודה, תחזוקת הבית וסידורים) ונהיה שם לרשותו בצרתו.
לא מספיק להשתתף בצערו לכמה דקות ואז לפתוח טלויזיה רק כדי להעביר את הבעסה. בזמנים כאלה כולנו נדרשים להרחיב מעט את הגבולות האישיים שלנו, להתגייס ולהעניק מעט גם לאחר : תמיכה כספית, כתף להישען ולבכות, אוזן קשבת, מילה טובה, עזרה פיסית וכו'...
אנחנו כולנו שחפים במסע הזה שנקרא החיים.
בואו נתייחס אחד לשני ונעזור מתוך ערבות ותמיכה הדדית.
אני מאחלת לכולנו שבשעת הצורך נדע לעמוד לרשות אחרים ומאחלת לנו שכשנזדקק - אחרים יושיטו יד ויעזרו גם לנו, בדיוק כפי שהשחפים המעופפים במעגל מעל השחפית הפצועה, ממשיכים לעופף בדמיוני ובנשמתי ומזכירים לי את משמעותה החשובה של ערבות הדדית כשמישהו במצוקה.
תמיד אשמח לעמוד לעזרתכם ולשירותכם, לתת אוזן קשבת, תמיכה נפשית ורגשית, חיבוק חם והמון המון אהבה.

קראו את הקרדיט ואני מזמינה אתכם לאתר שלי ולפורום "ייעוץ אישי ובינאישי" באסימון.
לחצו על הלינקים והכנסו.