גוסטב מאהלר - מלחין או מולחן 

- בשולי האזנה לסימפוניה השלישית של מאהלר -


"אני לא מלחין אלא מולחן"
גוסטב מאהלר (1860 - 1911)


הסימפוניה השלישית של מאהלר, בביצועה של תזמורת רדיו פרנקפורט בניצוחו של יו וולף. את הביצוע הזה הקלטתי מתחנת "קול המוזיקה" בעת שידורו הראשון בה, לפני כשנתיים, והוא הטוב ביותר שהכרתי עד היום. מאז אני נוטה "לחרוש" את הקלטת הביתית הזאת הלוך ושוב ולהזניח את ההקלטות האחרות היותר מפורסמות שברשותי, למרות הנקיון המוחלט של סאונד הדיסקים והחזות שובת העין של קופסאותיהם.

ההרגשה המיידית-הברורה לגבי הביצוע הזה היא שאין בו פרשנות אישית ייחודית. זאת הסיבה שבעטיה בהאזנתי הראשונה לא כל-כך אהבתי אותו וכמעט מחקתי (כי גם 6 שקלים זה משהו, והמקום שתופסת קלטת במיתקן הביתי... ). אבל נתתי לו עוד צ'אנסים, ובהדרגה הוא נשמע לי הכי חד, ועם המיצלול הסימפוני הכי מלא והכי אחיד, יותר מספק מכל האחרים. אז כמובן שלא ממש-לגמרי מספק אלא בסך-הכל הכי פחות טיפשי. חסרה בו, כאמור, מידה של "נשמה" ("נשמה" במובן היהודי, אם יורשה לי), אבל בכל זאת, אחרי התוודעותי אליו כל שאר הביצועים שהכרתי עד היום נשמעים לי מקרטעים/ מבליעים/ ממסמסים משפטים ופיסקאות שהם בעיניי חלק אורגאני מסידור התפילה הנקרא "השלישית".

לפעמים אני מקנא באלה שעוד לא זכו להכיר את הסימפוניה הזאת, את הפעמים שבהם מתוך ההרהורים הקשתניים בעניינים ש"בין אדם לחברו" פורצים לפתע כלי הנשיפה ונושפים את המאזין אל עבר המקום השמור לו ביציע ה"בין אדם למקום". גרופי עלוב נפש שכמוני אמנם מוסיף לאפקטים האלה מדמיונו המשתוקק, אך בכל מקרה אף מבצע לא יצליח לרדת לסוף התכוונותם, למה שבאמת הבליח מפסנתרו הקודח של בן השלושים-ומשהו רגע לפני שזה שעשה ממנו דובר גרמנית הרכין אותו אל המחברת.

ובמחברת הוא לא כתב גרמנית אלא תווים, למרות שדמותו המצטיירת בביוגרפיות תמיד מעלה חשד שאולי הוא היה מעדיף לכתוב ספרות וכיוצא - הוא היה דברן בלתי נלאה, פילוסוף בעיני עצמו שבשארית כוחותיו המיסטיים הצליח להרגיש שעל שום שפה חוץ מתווים אין לו זכויות טבעיות, ושכמה שהוא לא ישלה את עצמו לגבי שליטתו בגרמנית ברי שבגלגול הזה (מאהלר מאוד האמין בגלגול נשמות) הוא לא יעז "להתעלל" בה כמו בשפה האקס-טריטוריאלית הנקראת מוזיקה.
או כמו שנאמר באחד מ"שירי קרן הפלא של הנער" שלו:
"באשר החצוצרות המרהיבות יפצחו
שם ביתי
ביתי מירק האחו".

בעט-ציפורן עבדקנית, אז, שם, בשנת אלף שמונה מאות תשעים ומשהו, לגמרי לפני שתי ה"עולמיות" האלה שכאילו הן שעשו את ההסטוריה (כשמתבוננים בצילומים ממלחמת העולם הראשונה, למשל, כמה מגוחכים הם ניראים, הקדמונים האלה... ). ואם מישהו עדיין לא הבין אז אוסיף שאותו איש שהמוזיקה שהוא חיבר נשמעת כאילו נוצרה אמש-בחצות חי וטבל בקסת הרבה לפני שמישהו מההורים של מישהו כאן היה בתיכנון, כמו שאומרים. וכמובן ובראש-ובראשונה, ואיך אפשר שלא להדגיש את מה שבמושגים של היום נחשב למופרעות סוציופאטית: האזנתי היום פעמיים וחצי לחתיכת מוזיקה שמישהו עבד עליה לאורך חודשים של התבודדות קיצונית, באיזו ביקתת יער, הרחק מן ההמון הסוער.

לאורך "הכתם האנושי", ספרו של הסופר האמריקאי-יהודי הגדול פיליפ רות' (יליד 1933), מתקיימת חידה לגבי זהותו הדתית של קולמן, הגיבור הראשי, ולכן גם מסיבה זאת לא סתם, כמדומני, בחר רות' לשלב בתיאור הלוויתו תיאור של חתיכת מוזיקה של מאהלר דווקא - פרק הסיום של "השלישית" (שאורכו כ-23 דקות). שהרי אחת הנקודות המפורסמות ביותר בביוגרפיה של מאהלר היא התנצרותו (ממניעים שמקובל לכנותם קרייריסטיים), למרות שהמוזיקה שלו הקרינה והמשיכה גם אחרי התנצרותו להקרין יהודיות במידה כזאת שלאונרד ברנשטיין - שהוא "דוברו"-מפרשו-משווקו הראשי של מאהלר במאה ה-20 - המשיל אותה לשפת היידיש.
הסצינה מתרחשת במקום שרות' מגדיר אותו כ"בית תפילה" - הגדרה ניטרלית כזאת, לא יהודית ולא נוצרית... קולמן מת באופן פתאומי ואלים, וכך הסתיים בבית התפילה הטקס שלפני הבאתו לקבורה (הספר יצא לאור בעברית לפני כשנה, תרגום דוני ענבר, הוצאת זמורה-ביתן):

"ואז קמה ליסה (בתו של קולמן), טיפסה כמה מדרגות, ואמרה מהדוכן: 'הפרק האחרון בסימפוניה השלישית של מאהלר'. וזהו. הם הסירו את כל המחסומים. הם ניגנו את מאהלר. כן, לפעמים בלתי אפשרי להאזין למאהלר. כשהוא לופת ומנער אותך, הוא לא מרפה. לקראת הסוף כולנו בכינו. אני (המספר) מדבר בשם עצמי בלבד, אבל דבר לא היה מצליח לקרוע אותי לגזרים כמו הצלילים האלה, אולי חוץ מאשר לשמוע את סטינה פאלסון (אשה מעברו של קולמן) שרה את "the man I love" כפי ששרה לקולמן ברחוב סאליוון ב-1948. קשה לשכוח את הצעידה אל בית הקברות, מרחק כמה גושי בניינים מבית התפילה, בעיקר משום שהיא כאילו לא התקיימה. רגע אחד היינו משותקים לצלילי האנושיות חסרת הגבולות של פרק האדאג'יו של מאהלר, הפשטות שאינה פרי תיחכום, שאין בה תוכנית-אב החושפת, כך נראה כמעט, קצב מפכה של חיים ואת אי-נכונותם של החיים להסתיים... רגע אחד היינו משותקים לצלילי ההערכות המופלאה זה לצד זה של הנשגב והאינטימי, שהחלה בעוצמה המאופקת של שירת המיתרים, ואז ניעורה בנחשולים לקראת סיום הפרק המוביל אל הסיום האמיתי, המתמשך, האדיר... רגע אחד היינו משותקים לצליליה הגואים, המרקיעים, המגיעים לשיא והשוקעים של התהוללות אלגית שמתגלגלת ומתגלגלת ומתגלגלת בקצב קבוע שאינו משתנה לרגע, ואז נסוג, ושוב חוזר כמו כאב או געגוע שלא יוכלו להעלם... רגע אחד היינו, כך התעקש מאהלר, יחד עם קולמן, בתוך ארונו, קשובים לכל אימת האינסופיות ולתשוקה העזה להמלט מהמוות, ואז, איכשהו, הגענו, שישים או שבעים איש, אל בית הקברות, כדי לצפות בקולמן המורד אל קיברו, טקס פשוט למדי - - - "

:-)

מספרים שבאחד הקונצרטים שבו נוגנה הסימפוניה הזאת, בשלהי שנות השמונים בעיר האנגלית בירמינגהם, שררה באולם אווירת יום-הדין כזאת שבפרק השני (האהוב עליי במיוחד) התרוממות רוחו של הקהל סדקה את התיקרה, אם כי עקב תעשיותה של העיר הזאת סביר להניח שלאחר מכן, בהמשך מסען, היו קרחותיהם של הג'נטלמנים המרי-פופינסים הבריטיים מאבדות תאוצה וסתם מרחפות, ולבסוף אף נעצרות, מחמת חיכוך-יתר בערפיח.

אי אפשר לבצע את הסימפוניה הזאת באופן מספק. ולכן אתה, עמיתי לתיסכול, אם אתה אחד שלא מסתפק בלדמיין (כי הרי אתה ואני לא חייבים להיות ממש אותו אדם) אז אחרי שאתה לוחץ על play בטח אתה נעמד על כורסתך הסלונית, עטוף בחלוק המשי הפרחוני שלך ונעול באנפילאותיך החורפיות הרכות, ומתחיל לנפנף... לשרבט... להקשית... לחצרץ... ובעודך שר ככה על הארץ הפרטית שלך זולגת זיעתך על פני הפדחת הפרטית שלך, זו אשר מיום ליום הולכת ונפערת (ובכל מקרה מוטב שלפני-כן תקפיד לכסות את הכורסה באיזו מגבת, או שמיכה).