המשמעות של כיתות צפופות, ומשמעות ההקטנה שלהן 

המשמעות של כיתות צפופות ומשמעות ההקטנה שלהן

מאת : אבינועם גרנות

באופן מובהק, כיתות צפופות בישראל, בהן  35  ו 40 תלמידים, קיימות בשני מוקדים בעיקר . מוקד אחד: באזורי המרכז, מפרץ חיפה, וערים גדולות אחרות. מוקד שני : במגזר הערבי . לעומתן, כיתות קטנות יותר או קטנות מאד קיימות באזורי פריפריה מרוחקים, ומסיבות די מובנות. אך זו לא האבחנה היחידה. הכיתות הצפופות הן ברובן בחינוך הממלכתי, קרי, האוכלוסייה החילונית בישראל. בחינוך הדתי, בשל אופיו הייחודי, ופיצולו במהלך השנים, לרוב כיתות קטנות יותר, ואף קטנות מאד. הסיבה לצפיפות במגזר הערבי נעוצה לדעתי בחוסר השקעה במשך שנים רבות עד לתקופה האחרונה, אך גם בגידול המספרי של ילדים במערכת.

בניגוד למה שמשתמע מהתקשורת, הבעיה היא איננה העלאת הישגים. אלה קשורים קודם כל באיכות המורים ולא תמיד בצפיפות הכתה. הישגים כרוכים גם במעורבות הורים והמוכנות או היכולת שלהם להשקיע בקידום ילדם. הישגים כיעד, תלויים באופן ניהול בית הספר והמנהיגות המובילה אותו .  די לראות את בית ג'אן שבגליל, כשהיא מיוצבת במקום הראשון בהישגי הבגרות בישראל ( 2015 ), תוך השקעה ומנהיגות חינוכית עקבית ונחושה. אין נוסחא גורפת המסמנת מתאם בין הישגי מיצ"ב, בגרות, מבחנים בינלאומיים, לבין גודל הכיתות הנבחנות.  יש אפילו פרדוקס של התופעה : יש יותר הצלחות, הישגים ובוגרים באקדמיה, של היוצאים מתוך מסגרות צפופות שבאזורים המבוססים.  

ועל כן, כשרוצים לטפל באי השוויון בהישגי התלמידים, נחוצה אסטרטגיה אחרת, דיפרנציאלית, המכוונת לקבוצות מוגדרות של תלמידים. לעומת זאת, צפיפות הכתה משפיעה, לדעתי, על איכות החינוך במובן הרחב והעמוק של המלה.

בכתה צפופה בה למעלה מ 32 תלמידים, ( הממוצע במגזר הממלכתי העירוני ובמגזר הערבי הוא 37 ), לא מתקיים דיאלוג בין מורה ותלמידיו. יש נטייה ליישר קו עם שיטת השיעור הפרונטלי, המייצר תלמיד פאסיבי, ומורה מרצה. בכיתות צפופות לא ניתן כמעט לייצר קבוצות וצוותי חקר. לא ניתן לקיים תהליך למידה משמעותי, מגוון, מפתח חשיבה. בכתה צפופה ( ששטחה הממוצע בישראל הוא 50 מ"ר ), קשה לנהל פדגוגיה גמישה המצריכה שינוי מבנה ישיבה, הפעלת ציוד מדיה, הדגמות , שיח אישי.

הכתה הצפופה מגבירה את בעיות המשמעת. האקלים החברתי בישראל ( ולא רק בבתי הספר ) מאפשר פתיחות, תרבות הסחבאק, רעש בלתי פוסק גם בעת דיון מעמיק. ברוב הכיתות הצפופות אין שקט. מתוך עמדת התגוננות, המורה  מפתח את העמדה הלעומתית הפרונטלית, קודם כל כדי להשיג שליטה. ככל שהכיתות צפופות יותר, האנרגיה שמשקיע המורה בעיצוב משמעת בסיסית היא רבה יותר. בכתה צפופה סטנדרטית פעולה למען פיתוח חשיבה ותרבות שיח הופכת למבצע שדורש מנהיגות מיוחדת.

בעיית הכתה הצפופה מחריפה על רקע מבנה אנאכרוניסטי של מערכת הלימודים. בחטיבות הביניים שהן מוקד בעיית הצפיפות בכיתות, נלמדים בזה לצד זה כ 12 מקצועות לימוד. מורה יוצא ומורה נכנס. אין אשכולות של שעות לימוד המאפשרות למידה אמיתית משמעותית, בדרך שבה בנויות למשל מגמות בתיכון, או לימודי הישיבה התורנית.

יצוין שהנתון הממוצע 36 או 37 תלמידים אינו משקף מציאות בכיתות רבות. שכן הממוצע משוקלל עם הכיתות הקטנות , כיתות שילוב ואחרות המצויות בתוך אותו בית ספר. יוצא מכאן שבחינוך הישראלי מספר לא מבוטל של כיתות עם 40 תלמידים.

אז מה הפתרון ? ולא מספיק לדבר רק על תקציבים.

ראשית, תהליך מדורג של הקטנת הכיתות עד לממוצע של 30.  דווקא המערכות העירוניות לא יוכלו בבת אחת להסב עצמן למצב החדש, ללא בינוי ותשתיות. זוהי אשליה לחשוב שבהינף יד, עם חוק ההסדרים, אפשר להקטין את הכיתות בישראל. לשם המחשה: במקיף שש שנתי עם 36 כיתות יגדל מספרן ב 6 , אחת לכל שכבה. בית הספר הזה יזדקק לבניין כיתות חדש.

החלופה לאי היערכות נכונה ומקצועית, תהיה ביטול של פונקציות "פחות חשובות" אותן הקים בית הספר : חדרי מתמטיקה, מרכז לקויי למידה, חדר מועצת תלמידים ועוד. כך היה בראשית תכניות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" בטרם נבנו פינות עבודה למורים . נסגרו מסדרונות, הוקצו כיתות רגילות, נחצו חדרי מורים.

שנית, בהיקף הארצי, הקטנת הכיתות תגדיל את מספרן הכולל בחינוך היסודי והעל יסודי בכמה אלפים. המהלך דורש היערכות לאומית מרחיקת לכת להכנת כוחות הוראה ומחנכי כיתות. כבר במצב הנוכחי החינוך בישראל משווע לכוחות הוראה צעירים ומיומנים. הרפורמות שהונהגו טרם הוכיחו שהן משפרות את משיכת הדור הצעיר אל החינוך. לכן נחוצה תכנית רב שנתית גם במישור הזה.

מול שני האתגרים האלה : הגדלת התשתית הפיסית, והגדלת כוחות ההוראה, אין דרך אחרת אלא דרך ההדרגה. זוהי תכנית לאומית ולא שינוי מהיום למחר.