רציתי לכתוב דברי חוכמה...
קמתי – והנה בוקר.
השמש זורחת לאיטה.
הציפורים החלו מחפשות גרגירי אוכל.
החתולים בורחים מהכלבים.
העכברים בכלל לא בתמונה.
פה ושם חוזרים בליינים מלגימות הצ'ייסרים, ומנגד מהלכים להם הראשונים עטופי טליתות לבתי הכנסת.
לא... זו לא פתיחה של ספר חדש שכתבתי.
זו המציאות הפסטורלית המלווה אותנו ואת מנהיגי העולם המערבי...
מה הקשר? כנראה שלא בירה נשר.
כבר שנים שבמדינות העולם השלישי, הרביעי והחמישי מתנהלות מלחמות פנימיות, וכמו כל מלחמה – הן מתחילות מניצוץ ולעולם אינן מסתיימות.
המנהיגים הדיקטטורים של המדינות הללו מעולם לא היו חלק מפסיפס האומות בעולם, ובתווך הנורא הזה חיים בלית ברירה מיליוני אזרחים שכל יום בו המנהיג מרשה להם לנשום – יבורך על ידם.
העולם עומד מנגד. תמיד עמד מנגד, ולעולם יעמוד מנגד.
כך היה בשואה כאשר 6 מיליון מאחינו נשרפו למוות ע"י מגלגלי העיניים מגרמניה בדיוק כמו שדעא"ש שורף כיום את העומדים בתור לשואה המודרנית, וכמו שאז העולם "לא ידע" כך גם היום הוא (וגרמניה) "אינו יודע".
אף אחד "לא יודע" שבכל רגע נשחטים תינוקות, נהרגים ילדים, נתלים מבוגרים, נאנסות נערות, נחנקים זקנים ונשרפים אנשים חיים רק כי מישהו ניחן במעט יותר כח מהם.
בארה"ב, בדיוק באותם רגעים נוראיים... יוצא הנשיא לפגרה עם משפחתו, המסוק הפרטי, והכלב.
בגרמניה שמתחת לאף שלה מתנהלות רכבות עמוסות נוסעים מבוהלים שחלקם נחנק בהן למוות בדיוק כמו בימי אושוויץ "העליזים" – וגב' מרקל נמצאת באיזשהו כנס ליברלי מאוד "חשוב לה".
כך כל העולם "הנאור"... רואה ואינו רוצה לראות. שומע ואינו רוצה לשמוע. מבין ואינו רוצה להבין.
פתאום פורסמה לה תמונה... קטנה... של ילד קטן... מוטל עם פניו לחול הים... גלי הים שוטפים אותו... מת... לא נושם... כזה אומלל... ומשפחתו?... מה שנותר ממנה... האב... באבל נורא.
פתאום "הזדעזע" העולם.
כולם "נזעקו" לעזרה.
כל ראשי המדינות "הבינו" שמשהו נורא קורה כאן.
כל הגבולות "נפתחו"... על הנייר... ובשטח מאומה.
הנה לכם עוד תמונה שמוציאה את החשק לכתוב דברי חוכמה.
לכתוב למי?
למנהיגים? הם שמים קצוץ אחד גדול עלינו ועל כל דבר שזזז או מת בעולם.
לעמים? הם שבויים בתוך מדינתם ומיד יעוטו איש על רעהו ויאשימו זה את זה ב"שמאלניות" ו/או "ימניות".
לדיקטטורים? הם ימשיכו לאנוס את נשות בני עמם ואח"כ ירצחו את בעליהן, ובין לבין יהרסו עוד כפר ועוד אתר עתיקות – ואם חי בהם או ביניהן מישהו... תינוק... ילד... מבוגר... – החרב תמצא דרכה אל צוואריהם.
מישהו עדיין מבקש שאכתוב דברי חכמה?
אולי אמצא את החוכמה אצל עם הספר, זה שהוא אור לגויים?
אבוי לנו ולעמנו...
נתניהו...
לפיד...
הרצוג...
רגב...
דנון...
וילנאי... (שכחתם את האלוף הזה? הוא עכשיו סיני גאה...).
כחלון...
דרעי...
אקוניס... (איך הדבר הזה הצליח להיכנס גם הוא לכותרות?...).
שרון גל...
שי פירון...
אתם עדיין דבקים ברעיון לנסות לכתוב משהו חכם?
לוחם חברתי ברשויות ובכלל. מומחה תחבורה, מנהל ועורך מקומון לשעבר, מנהל מכירות. נשוי ואב לארבעה מופלאים. עיינו בבלוג שלי: http://cafe.themarker.com/user/264286/>
