המשנה הראשונה הפותחת את מסכת ראש השנה מציינת, לשיטת בית הלל, את ט"ו בשבט כראש השנה לאילן. משמעותו של תאריך זה הינה שפירות שחנטו (כלומר התחילו להיווצר)[1] לפני ט"ו בשבט נחשבים כשייכים לשנת המעשרות הקודמת[2] ואילו פירות שחנטו מט"ו בשבט ואילך נחשבים כשייכים לשנת המעשר הבאה.
נשאלת השאלה מדוע דווקא ט"ו בשבט שחל בעיצומו של החורף נבחר כתאריך ציון לאבחנה בין שנות המעשר של פירות האילן?
בתלמודים ניתנו לכך שתי סיבות:
א. בתלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק א הלכה ב) מובא:
רבי זעירא אמר: עד כאן האילנות חיין ממי שנה שעברה מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה.
כלומר עד ט"ו בשבט האילן יכול להסתמך ולהתקיים עדיין משאריות מי בגשמים שירדו בשנה הקודמת. לכן גם אם התערבבו בשאריות מים אלו גשמים מהשנה הנוכחית עדיין ניכרת השפעת השנה שעברה על פירות האילן ולכן המעשרות נקבעים על פי השנה הקודמת. לעומת זאת מט"ו בשבט ואילך מאגרי המים שמהם יונק האילן הם ללא ספק מורכבים אך ורק ממי הגשמים שירדו בשנה הנוכחית בלבד ולכן פירות שיחנטו מט"ו בשבט ואילך יקבעו למעשר על פי שנה הנוכחית.
ב. בתלמוד הבבלי (מסכת ראש השנה דף יד ע"א) מובאת הסיבה הבאה: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה".
רש"י שם מבאר:
שכבר עבר רוב ימות הגשמים...ועלה השרף באילנות (כלמור מתחדש תהליך חילוף החומרים בתוך האילן), ונמצאו הפירות חונטין מעתה.
על פי פירוש זה מובן ששנת המעשרות הקודמת מסתיימת בכניסת האילן לתרדמת החורף שבו הוא משיר את עליו ומפסיק את פעילותו כמעט לחלוטין. לעומת זאת מט"ו בשבט ואילך מתחיל מתחת לפני הקרקע תהליך סמוי שבו האילנות מתחילים להתעורר, להתכונן ולאגור כוחות לקראת פריחת האביב לכן פירות שיחנטו מכאן ואילך הם שייכים כבר לשנת המעשר הנוכחית.
הסימן הגלוי היחיד המראה שמשהו חדש מתחיל בעונה זו הינו פריחת השקד שבדרך כלל צמודה לט"ו בשבט.
בספר במדבר (פרק י"ז טו-כד) מתארים הפסוקים כיצד בחר אלוקים את אהרון לכהן גדול לאחר מחלוקת קורח ועדתו. שם מסופר שמטה אהרון פרח בן לילה והוציא שקדים ומכאן ניתן להסיק שהמטה היה עשוי מעץ השקד. מאורע זה מפרש שם הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה ה-19) על פסוק כ"ג בדרך הבאה:
מטה אהרון פרח כאן כמקל שקד ויש בכך כדי לבטא את המחשבות הנידונות כאן. כלום אין כל ענפי עצי הפרי דומים זה לזה? בכולם יש נבטים של עלה, פרח ופרי, אדמה אחת נושאת את כולם. מי הגשמים המשקים אותם באים בכולם ממקום אחד, רוח אחת מנשבת בכולם וכולם נאותים באור החמה. ואף על פי כן אחד הוא השקד בין כל חבריו בשדה. ובמה ייחודו? בשקידה שעל שמה הוא הנקרא, בהתמסרות עירנית וזריזה הוא עושה את המוטל עליו ובכך הוא מקדים את כל אחיו האילנות. בעוד הם נמלכים בדעתם, כבר השלים הוא את מפעלו, והוא מקדים מיד את התכלית שהיא הפרח העושה את הפרי, שהרי כל עצמו לא בא אלא לעשות פרי... אך זוהי בדיוק רוח הלויים שבזכותה זכה שבט לוי להיות מייצג התורה והמקדש, שכן רק בני לוי נענו לקריאת "מי לה' אלי" (שמות ל"ב) ונאספו אל משה... כי השקד רק מקדים לפרוח ולעשות פרי, הוא עובר לפני חבריו בשדה ומקדים אותם בהתפתחותו אך גם הם עתידים לבוא בעקבותיהם ולסגל דרך זו לעצמם.
כלומר, עץ השקד נקרא בשמו על שום שקידתו המתבטאת בכך שזהו העץ המתעורר ראשון מתרדמת החורף. רוב העצים יפרחו רק באביב אולם עץ השקד, שכאמור פריחתו צמודה לט"ו בשבט, שוקד על מלאכתו ומן הרגע ש"עולה השרף באילנות" ו"רוב גשמי השנה ירדו" הוא מזהה שכבר מתחילים תהליכי האביב ומיד הוא מקדים ומתחיל לפרוח. תקופת האביב עדיין אינה מופיעה בפועל ובצורה גלויה, אך מתחת לפני השטח כבר מתחילים תהליכים של התעוררות והתחדשות הטבע והשקד בפריחתו מציין את ההתחדשות הזאת בגלוי. על פי זה ניתן לומר ש- ט"ו בשבט מציין את תחילת עונת האביב מתחת לפני השטח כמו שחג הפסח מציין את תחילת האביב המתגלה בשיא פריחתו מעל פני השטח. אם כך הרי שאת תחילתו של תהליך האביב ראוי לציין ואף לחגוג.
להדגשת העניין נצטט מדבריו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל שכיהן במשך שנים רבות כרב הראשי הספרדי של תל אביב יפו (מתוך שולחן ערוך "מקור חיים" חלק ד עמוד 339):
ברור שכל חשיבות יום זה (ט"ו בשבט) הוא בהתחדשות הטבע שחלה בו, לגבי פירות האילן.
ולכן נקרא ראש השנה ופשוט שמטעם זה הוא יום חגיגי לעובדי אדמה, הרואים במו עיניהם התחדשות הטבע במלוא יופיו והדרו. בתקופה בה חי העם על אדמתו היה יום חג גדול...
דווקא אחרי הגלות גברה ערגת העם למולדתו ופירותיה זכו ליתר חשיבות ומעלה. וכיון שט"ו בשבט קשור עם פירות האילן, גוף הארץ ממש, זכה להתקדש בתודעת האומה יותר...
הרב חיים דוד הלוי דאג להדגיש בהערת שוליים על דברים אלו את ההערה הבאה:
רבים העירו שאין כל משמעות חגיגית לט"ו בשבט וזה נכון מנקודת ראות גלותית לעם שאינו חי על אדמתו והתחדשות הטבע אינו בתחום מחשבותיו היום יומיים.
גם מדבריו עולה שט"ו בשבט הוא יום התחדשות הטבע בארץ ישראל, ולכן בגלות ציינו יום זה מתוך געגועים לארץ ישראל, ועל מנת להיזכר בה נהגו לאכול ביום זה מפרותיה וכך התפתח המנהג של אכילת פירות בט"ו בשבט. על פי דברי הרב חיים דוד הלוי בודאי ראוי ורצוי להמשיך במנהג זה ולשמוח באכילת פירות ארץ ישראל גם כיום, בזמן שזכינו לחזור לארץ ישראל ולגדל את פירותיה.
ראוי לציין כי לפני כחמש מאות שנה קיבל ט"ו בשבט תנופה גדולה עם התיישבות האר"י הקדוש ותלמידיו (שכונו בשם "גורי האר"י") בצפת. המקובלים באותה תקופה היו הראשונים לחוש על פי סימנים שונים כי משהו משתנה וכי הגלות עומדת להסתיים והגאולה בפתח. בשאיפותיהם ומעשיהם הם תיקנו תיקונים והשתמשו בתורת הסוד על מנת לקדם את הגאולה לפי הבנתם והיו בדיוק בבחינת השקד שאך מרגיש את התעוררות הטבע מתחת לפני האדמה ומיד הוא מקדים ופורח למרות שכל העצים מסביב עדיין בשלכת. אין פלא אפוא שהם התחברו לט"ו בשבט – "חג האביב הנסתר" ותיקנו את סדר ט"ו בשבט שבו אוכלים מפירות הארץ הקדושה ומברכים,לומדים ומתפללים עליהם.
(בשולי הדברים נעיר שגם לגבי תחילת הסתיו ישנה הקבלה דומה, שהרי "חג הסתיו הגלוי" הינו חג הסוכות שבו מתחילים לבקש על הגשמים והמים. חג הסוכות חל בדיוק חצי שנה לאחר פסח. אם נבדוק מהו התאריך שחל חצי שנה לאחר ט"ו בשבט (שכאמור "הוא חג האביב הנסתר" מתחת לפני הקרקע) נגיע לתאריך ט"ו באב שעליו נאמר בתלמוד הבבלי במסכת תענית (דף לא ע"א) שהוא מציין את תחילת התהליך של "תשש כוחה של חמה", כלומר שמכאן ואילך מתחיל אט אט, בצורה סמויה, תהליך של התקררות לקראת תחילת הסתיו בחג הסוכות. וכידוע גם ט"ו באב זכה לחגיגיות במסורתנו).
לסיכום נאמר כי ט"ו בשבט הוא בעצם חג האביב הסמוי שבו מתחיל הטבע להתעורר מתחת לפני הקרקע לקראת הפריחה באביב.
[1] חנטה פירושה נפילת הפרח ותחילת היוצרות הפרי הקטן.
[2] השנים מחולקות ביהדות בדומה לימי השבוע לקבוצות של שבע שנים. כל שנה שביעית היא שנת שמיטה האסורה בעבודת אדמה ונקראת גם "שבת הארץ". בשאר השנים (1-6) מחוייב החקלאי להפריש מיבולו חלקים שניתנים לכהנים ללויים וכן לעניים ועוד. חלקים אלו מכונים בשם "תרומות ומעשרות". לעניינינו חשוב לציין כי יש הבדל בשנים השונות בנתינת המעשרות. לכן חשוב לדעת מתי מתחלפת שנת מעשר בכדי לדעת איזה סוג של מעשרות יש לתת ולמי יש לתת. התאריך הקובע בפירות האילן מתי מתחלפת שנת המעשר הינו ט"ו בשבט.
