אנשים רבים נוהגים להשתמש בביטוי "האדם הסביר" בעיקר בהקשר לענין קבלת החלטות. המונח הזה נולד מתוך הנחה שהאדם הוא יצור חושב והוא מסוגל לנהל את חייו בצורה הגיונית. לקראת סוף המאה ה-20 התפתח הידע בפסיכולוגיה ההתנהגותית (שמיצגיה הם עמוס טברסקי וחתן פרס נובל דניאל כהנמן) והתקבלה התובנה שקבלת ההחלטות באופן האינטואיטיבי (המערב רגשות, אמונות ודעות בשיקולים) היא המכניזם השליט בקבלת החלטות אצל בני אנוש, ואילו קבלת ההחלטות על בסיס חשיבה שכלתנית נעשית רק במקרים מיוחדים. הצורה הזאת של קבלת החלטות מאפיינת את כל בני האנוש. הסיבה להתפתחות כזאת בקבלת החלטות היא כנראה המאפיין של מהירות קבלת ההחלטות. ניתן לקבל החלטה אינטואיטיבית בשבר של שניה (ולהישרד על ידי הימנעות מסכנת חיים מיידית) לעומת זמן מסדר גודל של כ-10 שניות הנדרש לקבל החלטה מושכלת (פרק זמן זה נמצא במדידות של סריקות מוח במהלך חשיבה). הפיתגם "אל תגיב מייד אלא קודם כל תספור עד 10" נועד כדי לאפשר לאדם להפעיל את מנגנון החשיבה השכלתנית ולשקול את תגובתו לפני שהוא מביע אותה.
בענין הזה כנראה אין יוצאים מהכלל וכל אדם מקבל לרוב החלטות מבוססות רגש (וניסיון עבר) וכל אדם לעתים נופל בפח של החלטה בלתי הגיונית שאינה מבוססת על חשיבה שכלתנית. גם האנשים החכמים ביותר אינם ממחוסנים מנפילה בפח זה ונביא כאן שלוש דוגמאות:
1. כאשר דן שכטמן גילה את החומר בעל הסימטריה של מחומש לגלג עליו לינוס פאולינג (שהיה האדם היחיד שקיבל פעמיים פרס נובל בכימיה) ואמר שדן שכטמן אינו ראוי להקרא חוקר כי הוא מדבר שטויות. לימים התברר שטעה ודן שכטמן אפילו קיבל פרס נובל על תגליתו זאת.
2. שופטי בית המשפט העליון פסקו בענין בנית מקווה בכפר ורדים ונימקו את החלטתם בכך שענין המקווה חשוב למבקש לבנות מקווה יותר מאשר הענין חשוב למתנגדים לבקשתו. לא קיים מדד כלשהו להשוואת חשיבות של ענין לגבי אנשים שונים והדבר הוא תלוי תרבות. אפילו ענין שמירת החיים אינו מוחלט בחשיבותו הראשונית ורואים שאצל הערבים מסביבנו המוות למען מטרה חשוב יותר והם מוכנים להקריב ילדים עבורה. המקום שבו מתקבלות החלטות של עדיפויות על בסיס הגדרת חשיבות הוא הניהול הפוליטי של חברה (ממשלה, רשות מקומית), ובית המשפט העליון נפל בפח של חשיבה המבוססת אמונות ודעות והכניס שיקולים פוליטיים לפסק דין.
3. בבתי המשפט נשמעת לעתים טענה של נאשמים כי בחקירה במשטרה הם הודו מסיבות שונות בעשית מעשה כאשר בפועל לא עשו אותו. היו מספר שופטים בישראל שהצהירו שלא יכול להיות מצב שאדם יודה במעשה שלא עשה, וזאת כאשר מתקיים בארצות הברית פרויקט של בירור חוזר של הרשעות (בעניני רצח) והוכח באופן מדעי (לרוב על ידי בדיקות DNA ) שבתי המשפט הרשיעו אנשים בהרשעות המבוססות על הודאות שווא. הצהרות השופטים האלה התבססו על אמונות ודעות וזאת כאשר המציאות סותרת אמונות/דעות אלו.
עלינו לקבל כנתון את העובדה שרוב האנשים מקבלים החלטות ברוב הזמן לא על בסיס של חשיבה שכלתנית המבוססת על היגיון אלא על חשיבה אינטואיטיבית המתבססת על רגשות, דעות ואמונות.
בבתי המשפט בישראל (בעיקר בבית המשפט העליון) נולד מושג אשר נכלל בפסקי דין שונים והוא מושג האדם הסביר. השימוש במילה סביר מקובל בהקשר של אירועים רגילים ולא חריגים ואם רוב האנשים מקבלים ברוב הזמן החלטות שאינן מבוססות על חשיבה לוגית נשאלת השאלה מיהו האדם הסביר הנכלל בפסקי דין: האם הוא האדם הרגיל (רוב בני האדם) או המיעוט המבצע חשיבה סדורה ומעמיקה לפני כל החלטה ומגיע למסקנה שהשופט מסכים איתה. השאלה הזאת חשובה לאור נטית בית המשפט העליון בשנים האחרונות לשפוט את סבירות קבלת ההחלטות של רשויות שלטוניות. נציין כאן שהחלטות של רשויות שלטוניות צריך לקבל גם כאשר אין נתונים מלאים וצריך לבצע הערכות סיכויים מול סיכונים (כאשר לא קיים שקלול חברתי מוסכם להערכות אלה) ובנוסף צריך לזכור שהחלטה מסוימת יכולה להיראות טוב במועד מסוים ולהיראות רע במועד אחר (מאפיין ידוע של ניהול מלחמה או שיווק מסחרי). לפיכך לא קיים מנגנון שקלול של שיקולי החלטה המאפשר לקבל תשובה לוגית לשאלה אם החלטה היא סבירה.
המסקנה מהאמור לעיל היא שכדאי שבתי המשפט יפסיקו את השימוש במושג של האדם הסביר ולקבל עתירות המבוססות על טיעון של חוסר סבירות קיצוני בקבלת החלטה מימשלית (כמו למשל עתירת התנועה לאיכות השלטון בענין חוסר הסבירות של מתווה הגז). באופן מעשי החיים מורכבים מכדי להשתמש בתואר מופשט כזה בהחלטות שיפוטיות.
ד"ר יוסף יעלי הוא מנתח מערכות ארגוניות ציבוריות בשיטת פרקינסון (לשעבר מדען בכיר ומהנדס מערכת ברפאל ואלביט)
