הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך - המפתח בידי ההורה. 

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך, עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים- תקשורת גננת הורים.  היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.  לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

 אך היה גם מה שהשתנה.  בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים, והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן, יש לה אופרציה שלמה של תפעול, ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

 יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.   

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.  אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

 לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר, שם למדתי מונחים חדשים.  כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים   אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי, וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

 המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה. מטפל/מנחה/ מדריך, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  יכול להיות שאני מזהה קושי, אבל אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

 תפקידו של המטפל/מנחה, לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

 מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, אבל זה חלק מהתהליך.  כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . כי כולם יודעים מה צריך לעשות.  בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע. מטפל טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

 באופן אישי כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

 צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המטפל,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מטפל למטופל.

 ולהורים אני אומרת, לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע, תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו, עד כמה המטפל מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה, מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע שלך.

 אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

בהצלחה.