החזית מוארת ולעולם אחוריה אפלה 

החזית מוארת ולעולם אחוריה אפלה

את הסכסוך הישראלי פלשתיני/ערבי לא יפתרו לעולם, ולאו דווקא בגלל שאין פתרונות. טבע האדם טוב או רע מנעוריו (תלוי באיזו אסכולה אתה דוגל) יוצר בסופו של דבר אדם בוגר שאינו דומה לרעהו – החל מאחוזים קטנים של הבדלים זניחים ועד הניגוד המוחלט והבלתי מתפשר. כך זה היה מאז סיפורי המקרא על קין שקם והרג את הבל אחיו, ועד שוחרי השלום, התרבות, המוסר, הצדק והשלווה שבכל עם עומדים חשופים וחסרי אונים למול אחיהם הממאנים לזרוק את כלי זיינם מידיהם ובעיקר להוציא זממם מראשם.

אין מדובר רק במלחמות ו/או סכסוכים עקובים מדם בלבד. ראו שיח בין דעות מנוגדות מסביב לשולחן עגול המוצב מול מצלמת הטלוויזיה או בכל מקום אחר, ומיד יקום על בעל הדעה היונית זה עם המחשבות הניציות שעד תום השיחה רק כלי הנשק שאינם בידיהם ימנעו את המעבר הכמעט סביר לאלימות פיזית קשה.

רגע לפני שנהפוך את הדברים כאן למחקר פסיכולוגי/פסיכיאטרי כלל אנושי, נחזור ברשותכם לפינה הצרה שלנו והיא כמובן הסכסוך הישראלי ערבי/פלשתינאי.

אין ויכוח בין רוב המשתתפים באיבה האזורית המוכרת הזו בין היהדות והאיסלם, שחיים איש תחת גפנו ותאנתו עדיפים ע"פ כל קריטריון על המלחמות והארועים האלימים בין הצדדים שהיו לחם חוקם לאורך שנים רבות. אלא מאי?... את הדרך לאותה נקודה של חיים למרגלות הרים מושלגים על פלגי מים ופרות מלחכות את העשב, הגישות שונות עד קוטביות – והנה הסיבה מדוע לעולם לא ישרור כאן שלום או משהו דומה לו, למרות התקדים המפוקפק של היציבות בין ישראל ומצריים.

זה איננו מתחיל ונגמר בעובדות היבשות של ניגודים חומריים בין האמונות הקוטביות – היהדות והאיסלם. העובדות בשטח השתולות גם בתוככי מוחותיהם של הניצים, רק מנציחות את האמת המרה יותר של סלידה הזורמת בדמם של שני הצדדים להכיר איש בקיומו של השני.

מדינת ישראל של היהודים היא למעשה אותה מדינת פלשתין של הערבים.

ירושלים בירת ישראל היא אותה בירת פלשתין שלהם.

מסגד אל אקצה הקדוש ביותר לאיסלם על הר הבית, הוא בדיוק המקום בו היה ממוקם (פעמיים) בית המקדש היהודי – שיא הקדושה ליהדות.

עכשיו לך וחפש נקודות ממשק כדי לפתור את הסכסוך... האם אין זה הרגע לומר שאם זה לא היה כל כך טרגי ועצוב, שאין דבר מצחיק מזה?

נרד עוד כמה מדרגות באותו עניין מסוכסך עם עצמו, וניווכח ששני הצדדים יודעים מצויין לשמר את הכאוס כך שאם יכול היה לקום מנהיג ו/או משיח שינסה ואולי אפילו ימצא דרך לפתור איכשהו את הפלונטר – רק מהמראות הללו הוא יברח כל עוד נפשו בו.

למה זה קורה? חיזרו רגע לתחילת הדברים... לא בגלל ששני הצדדים אינם מעדיפים לחיות כמו בשוויץ, אלא בגלל טבע האדם, השונה לפעמים מהאחד לשני בהבדלים מחרידים.

יש ערבים שקמים בבוקר, מתוסכלים ככל שיהיו, ויוצאים לעבודה כי "החיים קשים" – לפחות בינתיים. לעומתם, קמים ערבים אחרים ש"אינם יכולים יותר", לוקחים סכין, ויוצאים לדקור יהודי למוות. עכשיו ספרו לי על יהודי אחד שמוכן לחיות כך "בשלום" עם הערבים?

אבל ישנם גם יהודים שעושים את אותה פעולה של "צד הערבים הרוצחים", אבל ללא סכין. היהודים הללו יוצאים במילים (ומילים יודעות טוב טוב להרוג) חמות על הרוצחים הערבים ש"נאלצו לרצוח כי היו מיואשים". הבנתם את זה? נדמה לי כי לא כולם הבינו את זה...

קבלו סיכום של הדברים כאן, ורק במיקבץ השורות המודגשות במאמר.

# טבע האדם

# החל מאחוזים קטנים של הבדלים זניחים ועד הניגוד המוחלט והבלתי מתפשר

# קין שקם והרג את הבל אחיו

# ומיד יקום על בעל הדעה היונית זה עם המחשבות הניציות

# הגישות שונות עד קוטביות

# סלידה הזורמת בדמם של שני הצדדים להכיר איש בקיומו של השני.

# כך שאם יכול היה לקום מנהיג ו/או משיח שינסה ואולי אפילו ימצא דרך לפתור איכשהו את הפלונטר – רק מהמראות הללו הוא יברח כל עוד נפשו בו.

# קמים ערבים אחרים ש"אינם יכולים יותר", לוקחים סכין, ויוצאים לדקור יהודי למוות

# היהודים הללו יוצאים במילים (ומילים יודעות טוב טוב להרוג) חמות על הרוצחים הערבים ש"נאלצו לרצוח כי היו מיואשים".