ההסכם לשילוב אנשים עם מוגבלויות במעגל התעסוקה עלול לגרום לתוצאה הפוכה 

ההסכם לשילובם של אנשים עם מוגבלויות במעגל התעסוקה במשק, קובע שחברה המעסיקה מעל 100 עובדים תחויב להעסיק כ 2-3 אחוז מכוח אדם של אנשים עם מוגבלויות.

צעד זה הוא חשוב להשגת היעד הלאומי לקליטתם של מאות אלפי אנשים עם צרכים מיוחדים. אנשים שהיום יושבים בבתיהם אך יכולים וצריכים להפוך ליצרנים ולתורמים לכלכלה.

עם זאת, במתכונתו הנוכחית של ההסכם וקולותיהם המתחמקים של מעסיקים שונים, עלולים ליצור תמונה שאינה מציאותית כאילו נושא תעסוקת אנשים בעלי מוגבלויות נפתר כשלמעשה, הבעיה נהייתה עמוקה עוד יותר.

 בהסכם המדובר לא כתוב במפורש מה יהיה היקף העסקתם וגובה השכר של העובדים בעלי המוגבלויות ביחס לשכר הקיים בארגון. נקודה זו היא פתח מסוכן לעקיפה או לעיוות של החוק בדרכים שונות. ניקח לדוגמה מצב בו חברה מסוימת יכולה להעסיק עובדים עם מוגבלויות במשרות חלקיות ומצומצמות ובמגוון תפקידים שהם זוטרים ואינם משמעותיים – לא לארגון ובטח שלא לעובדים עצמם – כל זאת, רק מתוך מטרה כוונה לסמן וי ולעמוד בהתחייבות החוק.

 נקודה נוספת הינה שההסכם אינו מתחשב בעובדה שישנם אנשים המוגדרים כאנשים כבעלי מוגבלויות אך הם כבר מועסקים במסגרת רגילה. במקרה כזה, ההשלמה למינימום שקובע החוק תהיה קטנה מדי, במיוחד על סמך העובדה שאחוז האנשים עם המוגבלויות מוערך ב- 10 אחוז מכלל האוכלוסייה, פי 4-5 מההסכם המתהווה. ומה יעשו כל שאר האנשים המוגדרים בעלי מוגבלות?

החשש העיקרי הוא ששילוב אנשים עם מוגבלויות במסגרות תעסוקה נורמטיביות יהפוך להיות למראית עין, מבלי לפתור את בעיית התעסוקה האמיתית. הציבור אינו מבחין בכך כ- 87% מאוכלוסיית הנכים שמסוגלים לצאת לעבודה, לא מצוצאים מסגרות מתאימות ואינם עובדים. הקושי הגדול הוא למצוא מעסיקים שמתחשבים בצרכים השונים של העובדים ומסוגלים להתמודד עם מוגבלות כזאת או אחרת. בעלי עסקים שיש להם את האחריות להתמודד עם דילמות מוסריות שונות בהווה ובעתיד.

אך ישנם גם יוצאי דופן. יוצאי דופן בגישה ובמהות העסקית שלהם. אלו אותם עסקיים חברתיים שקמו בשנים האחרונות. אלו, מעסיקים אנשים עם מוגבלויות בהעסקה ישירה ובתוכנית אישית המסייעת לקידום ולהעצמת העובד. עסקים חברתיים אלו מקדמים אג'נדה חברתית כמעט באופן שווה לצורך הקיומי של כל עסק להיות רווחי.

לפני כ-7 שנים - כשהתחום בארץ היה אך בראשיתו, הקמתי את סטודיו אנד ג'וי המייצר מתנות, חבילות שי וזרי פרחים. במסגרת הסטודיו, מועסקים למעלה מ- 80% ממצבת כוח אדם באנשים עם צרכים מיוחדים, תוך מתן שימת לב מיוחדת למצבו של כל אחד ואחד מהעובדים, הדרכה וליווי אישי.

באותן שנים העסקת אנשים עם צרכים מיוחדים היתה מוגבלת למפעלי שיקום ומאז עברנו כברת דרך ארוכה. כולנו יכולים להיות גאים בתהליך שנעשה במדינתנו הפותח אופק חדש למאות אלפי אנשים בישראל.

הפעילות בסטודיו אנדג'וי מקדמת את נושא העסקת אוכלוסיית בעלי המוגבלויות והנכים כעסק בר קיימא, כשהרווח מגיע ממכירות בלבד, ללא תרומות וללא קבלת תקציבי ציבור שונים. זהו אתגר קשה אך אפשרי אם הגישה היא חובה מוסרית וערכית - ולא רק כעונש או מטלה שנכפת עלינו כבעלי עסקים לביצוע על ידי גופים ציבוריים.

מסיבות אלו חשוב להבטיח שההסכם המתגבש להעסקת אוכלוסיית בעלי המוגבלויות והנכים לא יפגע במעמדם של העסקים החברתיים הפועלים כבר. כדאי לשקול עבורם מעמד נוסף שיוכל לבדל אותם משאר העסקים. מכך שעסק רגיל קולט אחוז בודד של עובדים עם מגבלה, לעומת עסק חברתי הנדרש להתמודד עם אתגרים פיננסים ואתגרים סוציאליים מורכבים. חשוב שגם הציבור יהיה מודע להבדלים אלו כאשר הציבור, כצרכן, בוחר באיזה עסק לתמוך על ידי הקניות והרכישות שהוא מבצע.

על אף היבטים בעייתיים שונים שיש להסדירם, המהלך הוא טוב ונכון. אני מעריך כי יישום ההסכם יביא להשתלבותם של עובדים רבים במעגל התעסוקה. כל אדם שמוצא מקום עבודה הוא עולם ומלואו, ואף בני משפחתו וסביבתו יוצאים נשכרים אף הם.

לרוב המעסיקים שבקרוב יקלטו עובדים בעלי מוגבלויות אין ניסיון בעבודה עם אוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים. המלצתי האישית היא להראות למעסיקים אלו את השינוי דווקא כהזדמנות ולא כנטל. במקרים רבים, העובדים יהיו אסירי תודה על ההזדמנות שניתנת להם והם באים לעבודה במרץ והתלהבות, שלעיתים קרובות חסרים במקומות עבודה. שמחת החיים של האנשים אלו מדבקת ומשפיעה על כל הארגון.