ספרא קדושים פרשה ב: ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.
שבת לא, א: שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור. רש"י: דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות. אידך - שאר דברי תורה. פירושה - דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע. ע"כ.
חכמי התורה שמו את האידיאל של אהבת הבריות מעל לכול. לאידך גיסא הפליגו בחומרת שנאת הבריות, שהיא עוון החמור מכול. כל גלותנו הארוכה וחורבן בית המקדש, נזקפים לחובת עבירה נוראה זו, היא שנאת חינם. בעל חפץ חיים ז"ל, אשר השקיע רבות בתחום זה, כמו בספריו חפץ חיים ואהבת חסד, חיבר גם חוברת מיוחדת בעניין זה בשם אהבת ישראל. קונטרס זה של חפץ חיים, חשוב ויקר מאוד, להבנה בסיסית בנושא.
מצד שני מבט היסטורי מגלה, שהיהדות העמידה את דתה במשך הדורות על שני עמודים, עמוד התורה ועמוד העבודה. ודאי שעמוד החסד מעולם לא נעזב וכלל ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים הם מטבעם, אבל לא העמידו את העמוד הזה בראש סולם הערכים:
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ג: הלכה ז' אמר רבי יוסה בי רבי בון בוא וראה מה גדול הוא השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם אמר רבי פינחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פיסחו אפילו יכול לחזור ולבער ולילך ולהציל אפי' יכול לילך ולשבות לחזור ולבטל שאין שביתת הרשות אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד נמנו בעליית בית ארוס בלוד התלמוד קודם למעשה רבי אבהו שלח לר' חנינה בריה יזכי בטיבריה אתון ואמרון ליה גמל הוא חסד שלח ומר ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארום בלוד שהתלמוד קודם למעשה רבנין דקיסרין אמרין הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם דלמא רבי חייה רבי יסי רבי אימי ענון למיתי גבי רבי אלעזר אמר לון אן הויתון אמרין ליה גמל חסד אמר לון ולא הוה תמן חורנין אמרין ליה מגור הוה.
תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א: הלכה ז' תני ר"ש בן יוחי אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישר' דע שלא החזיקו בשכר סופרי' ומשני' מה טעמ' על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי יושב ויאמר יי' על עזבם את תורתי רבי יודן נשייא שלח לרבי חייה ולרבי אסי ולרבי אמי למיעבור בקרייתא דארעא דישראל למתקנ' לון ספרין ומתניינין עלון לחד אתר ולא אשכחון לא ספר ולא מתניין אמרין לון אייתון לן נטורי קרתא אייתון לון סנטורי קרתא אמרון לון אילין אינון נטורי קרתא לית אילין אלא חרובי קרתא אמרין לון ומאן אינון נטורי קרתא אמר לון ספרייא ומתנייניא הדא היא דכתיב אם יי' לא יבנה בית וגו' רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מצאנו שויתר הקב"ה לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל מאסם בתורה לא וויתר מה טעמא ויאמר יי' על אשר עשו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אין כתיב כאן אלא ויאמר יי' על עזבם את תורתי אמר רבי חייה בר בא אותי עזבו אוותרה שמא את תורתי שמרו שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השאור שבה היה מקרבן אצלי רב חונה אמר למד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה את בא לשמה ר' יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין היה נותן עיניו בתלמידים ואומר המעשה קודם לתלמוד נמנו בעליית בית ארים התלמוד קודם למעשה רבי אבהו הוה בקיסרין שלח לרבי חנינה בריה מזכי בטיבריה שלחון ואמרון ליה גמל הוא חסד שלח כתב ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטיבריא כבר נמנו בעליית בית ארים בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרין אמרין הדא דאת אמר בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד דלמא רבי חייה רבי יסא רבי אמי ענין מיתי לגבי רבי לעזר אמר לון אן הויתון יומא דין אמרון ליה גמל חסד אמר לון ולא הוה תמן חורנין אמר ליה מגיר הוה.
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן פרק א - משקין בית השלחין: אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו, וכתיב ארח חיים פן תפלס! - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
רש"י: פלס מעגל רגלך - כלומר: שקול מצות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה. וכתיב ארח חיים פן תפלס - דמשמע: כל מצוה שתבא לידך - עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה. מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים - תפלס, פלס מעגל רגלך, שתעשה אתה הגדולה, וחבריך יעשו קטנה. ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים - אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך, בין גדולה בין קטנה - עשה. וכל חפציך לא ישוו בה - שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה. חפצי שמים ישוו בה - כלומר, שאם יש לך לעסוק במצוה - תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה. דאפילו חפצי שמים לא - דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה.
ברכות לב, ב: אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה. רש"י: עלה ראש הפסגה - בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה. ע"כ.
להבדיל דווקא הנצרות, 'דת החסד והרחמים', דוגלת כביכול באהבת הבריות וגמילות חסדים מעל הכול, למרות שלמעשה 'חסד לאומים חטאת' ורחוקים מאוד ממעלה זו. אף בני ישמעאל מפורסמים במידת הכנסת אורחים שבהם, אשר ירשו כביכול מאברהם אביהם, אך כבני עשו בן אחיו, ידוע כי עלולים לתקוע סכין בגב האורח ברגע שנפטר מהם. יש לעיין היטב בפשר דבר זה, אשר דווקא היהדות, דת האמת, אינה מרימה דגל האהבה לכול לראש.
לעניות דעתי, ביאור הדבר כך הוא: אין ספק שגם ביהדות, מעלת האהבה גדולה מכולן. הנצרות הרי לא שאבה רעיון זה אלא מתורת ישראל, וכן ישמעאל מאברהם. לעיל ראינו את דברי הלל ורבי עקיבא בנידון. רבי פינחס בן יאיר מגדיל את החסידות דהיינו גמילות חסדים מעל כולן. בספר תורת חובות הלבבות, שהיא אחת ספרי היסוד במחשבת ישראל, שם את האהבה בסוף כתכלית המדרגה. רמב"ם מגילה וחנוכה ד: גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. רק ההפרש הוא כעין שאמרו:
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צו: ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת ויש חסד של שקר שהוא א' לו חסד ואמת, למה כן, משל הדיוט או' מת בריה דרחמך טעון, מת רחמך פרוק, אמ' לו אם עשית חסד במיתתי ולאחר מיתתי הרי זו חסד שלאמת. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית: ועשית עמדי חסד ואמת. וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפניו הוא חסד של אמת, אבל חסד שבפניו הוא חסד של חנופה, מתלא אמרי אינשי, מית בר חברך טעון, מית חברך פרוק, ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לעולמו והוא עשה עמו חסד שלא בפניו, לכך נאמר חסד ואמת: שכל טוב (בובר) בראשית: חסד ואמת. וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת, וחסד שבפני הנגמל הוא חסד של חנופה וכו'. ע"כ.
זהו אפוא חידוש של ישראל: חסד של אמת. מסתבר שסתם חסד אינו דבר גדול. היינו 'חסד לאומים חטאת'. חסדי אומות העולם, 'חסד של חנופה' הוא ומוטב שלא בא לעולם. מטרת התורה היא להביא את האדם לדרגה עליונה של 'חסד ואמת', חסד אמיתי:
סוכה מט, ב: ואמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט - כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ - תלמוד לומר מה יקר חסדך א-להים וגו', יכול אף ירא שמים כן - תלמוד לומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. רש"י: שמא כל הבא לקפוץ - ולעשות צדקה וחסד קופץ, ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך - תלמוד לומר: מה יקר - צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחריה, לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים. ע"כ.
כיוצא בו בבבא קמא טז, ב: דרש רבא, מאי דכתיב: יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר. בבא בתרא ט, ב: ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד? משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. לאפוקי מאי? לאפוקי מדדרש רבה; דדרש רבה, מאי דכתיב: ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, כדי שלא יקבלו עליהן שכר. רש"י: ימצא צדקה - משמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה. ויהיו מוכשלים לפניך - את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו. ע"כ.
'אין אמת אלא תורה'. חסד בלא תורה בהכרח אינו חסד של אמת. רק תורת אמת ותורת חסד, מפתחת באדם את הגישה הנכונה לחסד. היא לבדה בכוחה לעבד ולהעמיק את רגשות לב האדם, על מנת שיזכה לתחושת אמת של אהבה. 'חסד של שקר' או 'חסד של חנופה', היינו כל חסד חיצוני שאין לו כיסוי ולא נובע מעומק הלב.
גם התפילה יש לראות בה תורה במיטבה ובשיאה. בתורה מדבר הקב"ה אל האדם ובתפילה מדבר האדם אל הקב"ה. דו שיח המושלם בין אדם למקום הוא דווקא בהזדווגות תורה ותפילה גם יחד: דברים רבה (וילנא) פרשה י: א"ר חנינא בר פפא כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה תפלתו נמאסת שנא' מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכו'. בתי מדרשות חלק ב - מדרש ואגדה לפרשת האזינו: אמר ר' חננא בר פפא כל המסיר אזנו משמוע תורה אין תפלתו נשמעת שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה וגו': מדרש משלי (בובר) פרשה כח [ט] מסיר אזנו משמוע תורה. אמר ר' הונא [כל מי שאין חביבין עליו דברי תורה], גם תפלתו תועבה וכו'. ע"כ. רעיון הדברים הוא, שהקב"ה אומר לאדם, אם אתה מואס בדבריי אליך, אף אני אנהג כן כלפי דבריך אלי.
היוצא מדברינו, שאין תורה ותפילה אלא אמת פנימית בתוך חסד הסובב אותן. 'הבוטח בה' - חסד יסובבנו'. התורה והתפילה כאחד, תכליתן החסד, אך בלעדן חסד חטאת הוא. חסד של אמת, הוא חסד מושתת על אדני התורה והתפילה.
