'שקר החן והבל היופי - אשה יראת ה' היא תתהלל'. בספר קול אליהו לגאון מווילנה ז"ל: הנה שלמה המלך ע"ה אמר בסוף משלי, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ובאמת מצינו גבי האמהות אשר נשתבחו בחן וביופי וגם ברבקה כתיב והנערה טובת מראה מאד, וצריך לומר דהפירוש בפסוק כך הוא שקר החן והבל היופי היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר אבל אשה יראת ה' היא תתהלל רוצה לומר דגם החן והיופי תתהלל, ועל דרך זה יש לפרש גם כן הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וכו' כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי דבפסוק זה רבו הדקדוקים אבל לפי הנזכר לעיל יש לומר דהפירוש כך הוא שאין להתהלל בחכמה ובגבורה ובעשירות לבד אלא בזאת יתהלל רוצה לומר בכל אלה תתהלל כשישכיל וידוע אותי בהן דהיינו שידע איך להתנהג בהעשירות ובהגבורה ובחכמה שהכל יהיה כוונתו לשם שמים. (דרך אבות מהרה"ג מהר"ם נכד הר' אברהם אחי הגר"א זצ"ל): גם ביאור זה אולי מופיע בספרים נוספים.
יש להעמיק בעניין, כי 'שקר החן' בלא יראת ה', משום שהחן מידה חיצונית היא, המראה על מידה פנימית של ענווה, על דרך 'ולענווים ייתן חן'. חן חיצוני מורה על טוב פנימי. מכאן סוד המשיכה שבחן. לפיכך 'שקר החן' שאין לו כיסוי, מעין הכתוב 'נזם זהב באף חזיר - אישה יפה וסרת טעם'. חן זה צבוע הוא, מטעה ומתעה. 'הבל היופי' מידה אחרת היא. היופי אינו שקר, שהרי מציאות נחזית עובדתית היא. אך ללא יראה, הרי הוא הבל, כמו סתם בניין נאה, נוף נאה ויפה או פרח יפה. ההבדל המהותי שבין נוף לבין אישה יפה היא, שאין הנוף נוגע לאדם. הוא יכול להתפעל ולברך ברוך שככה לו בעולמו, אבל אין לבניין, לנוף, או לפרח, כל שייכות אישית לאדם המתרשם מהם. כך גם אישה נאה חסרת יראה, הנה נויה מצומצם לארבעת אמותיה ואינה יכולה לפרוץ את מחסום האנוכיות. רק בכוח היראה, מסוגלת היא לפרוץ גדר הגוף ולהתחבר באמת לעולם ולסביבה. הכוונה לחיבור אישי פנימי:
סוטה כב, א: והאמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה וכו', דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם וכו'. ע"כ. כאן משמע שאישה יראת ה' מושג ושם דבר היא, אשר עשויה להצטיין בה יותר מכל אדם אחר. דרך היראה הופך חינה לאמיתי ממש, שהרי 'עקב ענווה יראת ה', 'ולענווים ייתן חן'. גם יופייה יוצא מכלל הבל. מעתה הוא שייך לבריאה כולה ובפרט לאישה ולביתה. 'לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה' ו'אין לך מידה יפה מן הצניעות', אבל משפיעה היא מכבודה, כבת מלך פנימה, על בעלה, ביתה ועל העולם כולו.
היראה כאמצעי לאחדות, מפורשת בגמרא על פי מהר"ל: ספר נתיבות עולם ב - נתיב יראת השם - פרק א: ועוד יש לך להבין דבר זה ממה שיתבאר אצל דדחיל מרבנן להוי צורבא מרבנן, כי הירא מן אחר ומבטל עצמו אליו בודאי מקבל ממנו ולפיכך אמר ירא א-להים וסופך להיות מלך. פרק ה: ומאן דדחיל מרבנן הוא עצמו יהיה צורבא דרבנן, וזה מפני שהירא מן אחר מבטל עצמו לגמרי נגד אותו מי שהוא ירא ממנו, שמחשיב אותו והוא אינו נחשב לכלום שאם לא כן לא היה ירא ממנו כלל, אבל יראתו מורה שהוא מבטל עצמו אל החכמים וכאלו אינו נמצא, ולפיכך מי שהוא ירא מרבנן ואין מחשיב עצמו לכלום ומוסר עצמו להם לגמרי נעשה ג"כ צורבא מרבנן. ואינו דומה אל שני אוהבים אף שהם דבקים ומתחברים זה לזה יש לכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו, ומאחר שיש לכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו הרי אינו אותו שהוא אוהב אותו ומחולק בדבר מה ממנו, אבל מי שהוא ירא מאחר הוא מבטל עצמו לגמרי אל אותו שהוא ירא ממנו שהוא טפל ובטל אצלו, ולכך הוא עצמו יהיה צורבא מרבנן מאחר שהוא בטל אצלם לגמרי כו'. ע"כ.
יש לציין שהגר"א ז"ל בהגהותיו לגמרא שבת, משבש את הגרסא והופכה. בכתבי תלמידיו נקטו הגהה זו כדוגמה לשאר הגהותיו, ששמעו מפיו כי נוסחתו זו מיוסדת על פי הסוד. אך מה נעשה ולא מצאנו לו חבר בעדי הנוסח ובשאר ספרים. גם מסברא אתי שפיר היטב כספרים שלנו, לאור ביאור מהר"ל הנ"ל. ביאורו זה עולה בקנה אחד עם שאר מקורות כגון מה שאמרו: תלמוד בבלי מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא – לא כו'.
אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והא-להים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא. אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים. רש"י: הן יראת ה' - יחידה היא היראה בעולם. ע"כ.
כל זה מלמד בבירור על מידת האחדות שביראה. 'יחידה היא היראה בעולם'. מסתבר שפרשת 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד - ואהבת וגו', כולל יראה ואהבה, יראה ב'אחד' ואהבה ב'ואהבת'. יציאת נשמתו של רבי עקיבא באחד משמעה שזכה לאיחוד גמור עם א-לוהיו, על ידי יראת ה' שלמה ומסירות נפש גמורה, על דרך שכתוב באברהם אחר עקידת יצחק. היראה בכל מקום מורה על האמונה ועל העבודה והרי 'אחד הוא א-לוהינו'.
ובפסחים כב, ב: כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע לאת ה' א-להיך תירא - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? - אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' א-להיך תירא - לרבות תלמידי חכמים. רש"י: את לא דריש - לריבויא, דסבר לה כשמעון העמסוני, שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע לאת ה' א-להיך תירא אמר: מה ארבה לירא עמו, פירש מכולן, וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא - כולהו נמי לאו לרבויי אתו. לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים. ע"כ. וכן בשאר דוכתי. הכא נמי חזינן את האחדות שביראה, אשר על כן פירש שמעון העמסוני.
הרי כי סוד האחדות החיבור והקישור תלויה ביראה. 'אישה יראת ה' היא תתהלל', שבכך נגאלת מגבולות חומריותה ונפתחת לעולם, בחינת 'אסתר קרקע עולם הייתה'. עוד אמרו: אבות ו: הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: סוטה יא, ב: דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים כו'. ע"כ. ידוע בקבלה כי יראה מידת מלכות היא והרי מלך פורץ גדר והולך בדרך המלך. זוהי אפוא סגולת היראה, המשחררת ומתחברת באמת עמוקה ופנימית.
העמקה נוספת בפסוק זה: יופי אמיתי הוא החדור בכל הישות ואינו חיצוני שטחי בלבד. גוף נאה על אישיות מכוערת, נמשל ל'נזם זהב באף חזיר', שמשמעו נוי נבוב. גם זאת שאף בחינה חיצונית של האדם מלמדת, כי מעשיו והנהגתו בפועל, מצטרפים לדמותו הכללית. מעשי האדם אינם מנותקים מחזותו הפיסית חיצונית. אף להם נודעת השפעה יתירה על הרשמת השתקפותו הסביבתית: ספרי במדבר פיסקא צט: כי אשה כושית לקח עוד למה נאמר [והלא כבר נאמר] על אודות האשה הכושית אלא מה ת"ל כי אשה כושית לקח יש לך אשה נאה ביופיה ולא במעשיה במעשיה ולא ביופיה כמה שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם זאת נאה בנויה ונאה במעשיה לכך נאמר כי אשה כושית לקח. ע"כ.
יופי ללא יראה, אין לו אחיזה באמת. הוא לא ממוקד, בלתי מוגדר וחסר שלמות ותמימות. נקודת היראה היא נקודת האמת. היראה משלימה את הפסיפס. היא מעניקה ליופי את החותמת, המשמעות והתוכן.
'יראה' לשון אור. יופי בלא יראה, הרי הוא כבוי, הבל ותפל, בדומה לכלי הראוי לקבל, שהוא בפועל ריק מתוכן. אין זה אלא בית קיבול פוטנציאלי, אשר למעשה מהווה חלל חשוך ולא אור. היראה מעניקה אור יקרות א-לוהית, הוד נצחי וזיו שמימי, לגוף הנושא אותה.
