תענית י, ב: תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני, איני ראוי להיות יחיד אלא: כל תלמידי חכמים יחידים וכו'. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת דמאי פרק ב [ג] חבר, קורין לכל תלמיד חכמים. וכן קורין לתלמידי חכמים חברים. וקראום בשם זה מפני שחברותם זה לזה היא החברות האמתית מפני שהיא לשם שמים. ע"כ. מצד אחד תלמידי חכמים נקראים יחידים ומאידך גיסא קורין להם חברים. לעניות דעתי יש לבאר כי אדרבה והא בהא תליא. משמעות מידת היחידות שבתלמידי חכמים היא, שאין הוא נגרר אחרי כולם. אינו הולך עם הזרם. אינו חלק מהעדר. דפוס חשיבתו ודעתו, עצמאיים, מקוריים ובלתי תלויים הם:
רמב"ם דעות ה: כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר כו', כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות, וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחשך יהיו לו בנים כמו אותם העם. ע"כ.
מידה זו גופה, סוד החברה האמיתית היא: ספר חובות הלבבות שער ח - שער חשבון הנפש פרק ג: ואח"כ השמר, פן יטעה אותך רעיון לבך, כי בחברת חכמים היודעים את הא-להים ואת תורתו, והתערב עם גדולי בני אדם, העדר ענין הבדידות והנחת מעלות היחידות, אך היא הבדידות הגמורה והיחידות השלמה. ובחברת אנשי החסד והתורה מעלות רבות יתרות על מעלות היחידות, יארך ספורם, ואמר החכם: הולך את חכמים יחכם וגו', ואמר: הט אזנך ושמע דברי חכמים, ואמר במי שלא התחבר עם אנשי החסד: לא יאהב לץ הוכח לו וגו', ואחז"ל: קבוץ לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים טוב להם וטוב לעולם, פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם, ואמרו: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם, ואמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ע"כ.
בני אדם המוניים, עמי הארץ, אשר על כיוצא בהם כתוב בהקדמת הרמב"ם למשנה: הקדמת הרמב"ם למשנה: כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אמו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלקיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל כו'. ע"כ. ידוע דברי הסמ"ע בחושן משפט דדעת בעלי בתים היפך מדעת תורה. אלו אשר כולם ברוקא חדא דהדדי רוקקים, אין חברתם אמיתית, אף על פי שלכאורה נהפוך הוא, כי הרי כולם אומרים אותו דבר, משום שאין להם את עצמם. הם מחוברים כולם לדעה זרה אחרת מעצמם וממילא לא שייך אצלם שם חברה. ראובן ושמעון שנועדו יחדיו וראובן אינו ראובן ושמעון איננו שמעון אלא שניהם משהו אחר, אין שם שום חברה:
סנהדרין פט, א: המתנבא מה שלא שמע. כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל, מאי הוה ליה למעבד? רוח נבות אטעיתיה, דכתיב ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד... ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר... תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. אמר רב יהודה: מאי צא - צא ממחיצתי. מאי רוח? - אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי. - הוה ליה למידק, כדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. עובדיה אמר זדון לבך השיאך, ירמיה אמר תפלצתך השיא אתך זדון לבך. והני, מדקאמרי כולהו כהדדי - שמע מינה לא כלום קאמרי. - דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק! - יהושפט הוה התם, וקאמר להו. דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא +מסורת הש"ס: לה' עוד+. - אמר ליה: הא איכא כל הני! - אמר ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. רש"י: ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו - אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש. עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד. ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד - בלשון אחד, ואלו כולן לשון אחד היו אומרים, דכתיב הנה נא כל הנביאים אומרים פה אחד טוב. ע"כ.
דווקא אנשים מקוריים, הנוגעים באמת שבליבם פנימה, הם חברים אמיתיים. דרך התבוננות עמוקה, מגיע כל אחד מהם בפני עצמו לנקודות אמת שבליבו, בסגנונו המיוחד והבלעדי. שם בדיוק מתחבר עם אנשי אמת אחרים, משום ש'הלוא אב אחד לכולנו – הלוא א-ל אחד בראנו'. כל האנושות בכלל וכל בני ישראל בפרט, אחד הם ביסוד שורשם. רק על ידי חיפושו של איש איש בסגנונו האישי, יימצא המכנה המשותף והצד השווה של כולם כאחד.
