למרבה ההפתעה, 60 שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל בעקבות החלטת האו"ם מה- 29 בנובמבר, 1947 - לפיה תוקמנה שתי מדינות, יהודית וערבית, בארץ ישראל - מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהוויכוח אודותיה הוא בראש ובראשונה על קיום.
תביעת המדינה הישראלית להיות המדינה שבה העם היהודי מגדיר את עצמו הגדרה עצמית היא זכות מוכרת במשפט הבינלאומי. למרבה הפלא, אלו המטילים ספק בזכותו של העם היהודי, הם אותם אנשים הקוראים למימוש מיידי של זכות הפלסטינים להגדרה עצמית מדינתית. לכך יש להוסיף את התביעה המתמשכת למימוש זכות השיבה, כאשר ברור לכל מי שמבין את המצב באזור שמימוש זכות זו פירושו חיסול המדינה היהודית.
הצידוקים שעמדו למדינה היהודית עוד מ- 1917 לא זו בלבד שלא נחלשו מאז, אלא התחזקו. הקהילה הבינלאומית צריכה להמשיך לעמוד במחויבות הנובעת מהעקרונות שלה עצמה - הצ'רטרים, מגילות זכויות האדם, האמנות - ולהפסיק לתת יד לשחיקה בלגיטימיות של זכותו של העם היהודי למדינה משלו. עיקרון ההגדרה העצמית הוא עיקרון שהוכר בקהילה הבינלאומית ולא עיקרון שהומצא על ידי היהודים.
התנועה הציונית, שהביאה להקמת המדינה, הלכה בעקבות תנועות לאומיות באירופה ובמקומות אחרים ואמרה "אני רוצה קיום שלם", שלא ניתן להפרטה, שלא דורש הסתרה ואשר מאפשר לחיות כיהודים הן בבית והן בחוץ. האיומים על היהדות הביאו את התנועה להבנה שעל מנת שליהודים יהיה קיום מלא, הם חייבים להשיג טריטוריה בה הם יהוו רוב שהוא תנאי הכרחי לתקומה היהודית ולתחייה הלאומית.
המפעל הציוני הצליח מפני שהתנועה הלאומית הציונית הצליחה לבנות בישראל לא רק תיאוריה, אלא גם מסה קריטית. מאמצע שנות ה- 30, הבעיה של הקהילה הבינלאומית כבר איננה האם לאשר הקמה של מדינה יהודית, אלא מה לעשות עם העובדה שכבר יש קולקטיב יהודי פעיל, קיים, מדבר עברית, יצרני ומודרני שחי בארץ ישראל.
כל ועדות החלוקה הכירו בעובדה שהערבים אינם מוכנים לקבל את הקיום היהודי ולפיכך לא ניתן לשמר את זכויותיהם של היהודים להגדרה עצמית, ביטחון פיזי וביטחון תרבותי מבלי להעניק להם מדינה. מדינת ישראל היא מדינה חזקה, מפותחת וגדולה, ויחד עם זאת, האתגר הקיומי, הפיזי והתרבותי עמו היא מתמודדת לא זו בלבד שלא נעלם, אלא להיפך: הוא מתחזק. אמנם ההחלטה שקבעה כי ציונות היא גזענות בוטלה, אבל הטענה שעומדת מאחורי הזיהוי של ציונות עם גזענות איננה נעלמת.
אחת הסיבות לקושי להתמודד עם האיום היא המחלוקת הפנימית, הן בתוך מדינת ישראל והן בתוך העם היהודי. חלק מהמבקרים חרדים בצורה כנה לדמותה המוסרית של המדינה שלהם, אך הם אינם מודעים, ואולי לא אכפת להם מספיק, מהאופן בו מנוצלים דבריהם לשלילת עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים. חשוב מאד למתוח קו מבחין ובולט בין ביקורת על מדינת ישראל, שהיא דבר בהחלט לגיטימי, לבין שלילת הלגיטימיות של קיומה.
תביעת המדינה הישראלית להיות המדינה שבה העם היהודי מגדיר את עצמו הגדרה עצמית היא זכות מוכרת במשפט הבינלאומי. למרבה הפלא, אלו המטילים ספק בזכותו של העם היהודי, הם אותם אנשים הקוראים למימוש מיידי של זכות הפלסטינים להגדרה עצמית מדינתית. לכך יש להוסיף את התביעה המתמשכת למימוש זכות השיבה, כאשר ברור לכל מי שמבין את המצב באזור שמימוש זכות זו פירושו חיסול המדינה היהודית.
הצידוקים שעמדו למדינה היהודית עוד מ- 1917 לא זו בלבד שלא נחלשו מאז, אלא התחזקו. הקהילה הבינלאומית צריכה להמשיך לעמוד במחויבות הנובעת מהעקרונות שלה עצמה - הצ'רטרים, מגילות זכויות האדם, האמנות - ולהפסיק לתת יד לשחיקה בלגיטימיות של זכותו של העם היהודי למדינה משלו. עיקרון ההגדרה העצמית הוא עיקרון שהוכר בקהילה הבינלאומית ולא עיקרון שהומצא על ידי היהודים.
התנועה הציונית, שהביאה להקמת המדינה, הלכה בעקבות תנועות לאומיות באירופה ובמקומות אחרים ואמרה "אני רוצה קיום שלם", שלא ניתן להפרטה, שלא דורש הסתרה ואשר מאפשר לחיות כיהודים הן בבית והן בחוץ. האיומים על היהדות הביאו את התנועה להבנה שעל מנת שליהודים יהיה קיום מלא, הם חייבים להשיג טריטוריה בה הם יהוו רוב שהוא תנאי הכרחי לתקומה היהודית ולתחייה הלאומית.
המפעל הציוני הצליח מפני שהתנועה הלאומית הציונית הצליחה לבנות בישראל לא רק תיאוריה, אלא גם מסה קריטית. מאמצע שנות ה- 30, הבעיה של הקהילה הבינלאומית כבר איננה האם לאשר הקמה של מדינה יהודית, אלא מה לעשות עם העובדה שכבר יש קולקטיב יהודי פעיל, קיים, מדבר עברית, יצרני ומודרני שחי בארץ ישראל.
כל ועדות החלוקה הכירו בעובדה שהערבים אינם מוכנים לקבל את הקיום היהודי ולפיכך לא ניתן לשמר את זכויותיהם של היהודים להגדרה עצמית, ביטחון פיזי וביטחון תרבותי מבלי להעניק להם מדינה. מדינת ישראל היא מדינה חזקה, מפותחת וגדולה, ויחד עם זאת, האתגר הקיומי, הפיזי והתרבותי עמו היא מתמודדת לא זו בלבד שלא נעלם, אלא להיפך: הוא מתחזק. אמנם ההחלטה שקבעה כי ציונות היא גזענות בוטלה, אבל הטענה שעומדת מאחורי הזיהוי של ציונות עם גזענות איננה נעלמת.
אחת הסיבות לקושי להתמודד עם האיום היא המחלוקת הפנימית, הן בתוך מדינת ישראל והן בתוך העם היהודי. חלק מהמבקרים חרדים בצורה כנה לדמותה המוסרית של המדינה שלהם, אך הם אינם מודעים, ואולי לא אכפת להם מספיק, מהאופן בו מנוצלים דבריהם לשלילת עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים. חשוב מאד למתוח קו מבחין ובולט בין ביקורת על מדינת ישראל, שהיא דבר בהחלט לגיטימי, לבין שלילת הלגיטימיות של קיומה.
מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, הפעיל משנת 1976 ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי.
כתובת האתר: http://www.jcpa.org.il
כתובת האתר: http://www.jcpa.org.il
