מירון ח. איזקסון, הוא משורר וסופר ישראלי בולט בעשרות השנים האחרונות.
הספר "מעבר". יצא בדפוס, ב 2015. הספר בלתי קריא לחלוטין. עם טקסטים בלתי אפשריים לפענוח, אפילו בקריאה די משקיענית. יש די הרבה קטעים כן קריאים, אבל לא ברור ההקשר לשיר, בנוסף כשהקטע קריא הוא בד"כ אנמי ולא מענין. הספר לא עומד בקריטריון המרכזי, שיצירת אמנות, אמורה לעמוד בו, הוא לא אטרקטיבי. כלאמר לא עומד במבחן הקורא. מבחן האש. בייחוד בתקופה שהציבור מאס בשירה, זה הקריטריון.
שיר בלתי מובן, יכול להיות אטרקטיבי וראוי. למשל הפואמה "ארץ השממה" של ט.ס. אליוט. הפואמה הילכה קסם רב על הקוראים בני זמנו של אליוט.
זה לא המקרה בספר. בואו ננסה לאט לאט להבין למה
קודם כל שיר:
המועד הקובע/ מירון ח. איזקסון
וכשבקשתיך את המועד הקובע
אמרת, "כשספרתי לאמי,
ובדיוק מעת זאת
יש לחשב נגעיך
ואת השלמים החלשים".
מהזמן ההוא
בו ספרה רעיתי
מה ערוכים להיות חיי,
כמו פסנתרן המדהיר את המוזיקה על גבה.
טרם הספקתי להתחלף.
השיר בלתי מובן, וגם שורות יותר מובנות בו, לא מענינות. גם דברים אחרים שעובדים בשירה, פה לא תופסים.
השוואה לנתן זך. קיים דמיון סגנוני לנתן זך. הטון הדיבורי, החדשני לזמנו, המינימליסטי, האישי, הרגיש, והנוגע ללב של נתן זך, הופך פה לטון חקייני, מינימליסטי, אנמי, כאילו רגיש. מורגשת פה התנשאות. נתן זך מוזיקלי, מירון לא. זו פרוזה לא טובה.
שיר של נתן זך.
כשצלצלת רעד קולך/ נתן זך
--------------------------------------
כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאני אבל בגללך
ולא היה לי צורך לשמוע את דברך
כי כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאני אבל בגללי
ולא היה לך צורך לשמוע את קולי
כי כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאת כבר אינך
שורות חזקות. חלק מסוים מהשירה לתולדותיה, מקבל את כוחו משורות חזקות. שורה חזקה יכולה להציל שיר. ומספר שורות כאלה, ספר, ומשורר. כמובן יש גבול. בשיר של מירון יש שורה בולטת, " כמו פסנתרן המדהיר את המוזיקה על גבה". בקריאה ראשונה השורה נתפסת ככמעט מגוחכת. אולם כשמבחינים בדמיון לשורה הידועה של שלמה ארצי: " חתולים מחשבים את קיצם לאחור". השורה של איזקסון מעלה חיוך, ואפילו טיפה מקסימה.
זה לא מספיק כדי להחזיק את השיר, ובטח לא את כל הספר. בואו ונסתכל קצת על שורות מפורסמות מתולדות השירה, ונראה שהם חזקות פי מליון.
השיר שנחשב בזמנו לשיר האנגלי החזק במאה ה 19, (שזו מאה חזקה במיוחד), הוא השיר של "וויליאם וורדסוורת,. מנזר טינטרן". מהשירים המכוננים באמת של השירה הרומנטית. שיר נהדר. השיר ראוי מכל בחינה, אבל אולי קצת קשה. אחד הדברים שעוזרים לשיר, זה שהוא מכיל את השורות אולי המפורסמות בשירת העולם. קצת רקע. וויליאם מטייל באזור המנזר, בסביבת נהר הוואי. הוא נזכר בביקורו הקודם בנהר, לפני מספר שנים. הוא מטייל בחברת אחותו, מקווה שתתמלא חוויה שתלווה אותה לנצח, ותחזק אותה, כמו שקרה לו אחרי הטיול הקודם.
Therefore am I still A lover of the meadows and the woods, And mountains; and of all that we behold From this green earth; . . . Therefore let the moon Shine on thee in thy solitary walk;
עוד שורה מפורסמת משיר אחר של וורדסוורת':
The Child is father of the Man;לא רק שהשורה יפה. היא מייצגת את מחשבתו המהפכנית של וורדסוורת' על חשיבותו של הילד, חשיבותה של הילדות בכלל, וכמעצבת האדם הבוגר. פרויד ללא ספק הושפע משורה זו.
אולי נסיים חלק זה בשורה עברית חזקה, דווקא מתוך מה שניחשב כפזמון. "החיוך שלך מרוח על כל העיר". מתוך "ככלות הקול והתמונה", של יענקלה רוטבליט. הטקסט של השיר, והכותרת, לא משהו, אבל השורה שציטטתי מופלאה. הקנתה לשיר את פרסומו, ולדעתי היוותה גורם לא קטן בזכיה של רוני דלומי בכוכב נולד.
מירון איזקסון, וזלדה. ספר השירים הוא לא ספר שירה דתית מובהק. אבל אפשר לזהות בו ניחוח של יהדות. למשל רמיזה בשיר אחר, למשפט שלמה. השימוש באלוזייות לתנ"ך, לא נפוץ בימינו. אין כל רע בשירה דתית, להיפך. בואו ניזכר בשיר נפלא של המשוררת הגדולה זלדה. גם שיר זה הוא לא בעיקרו דתי, אבל הרמיזה: "וכתתו", והשיר כולו, מקסימים.
כל שושנה/זלדה
כל שושנה היא אי
של השלום המובטח,
השלום הנצחי.
בכל שושנה מתגוררת
צפור ספירית
ששמה "וכתתו".
ונדמה
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה,
כה קרוב
שקט העלים,
כה קרוב
אותו אי -
קח סירה
וחצה את ים האש.
מירון ושירת המגדרים. במאמרים אחרים שלי, תקפתי את שירת המגדרים, והשגיה בשירה העברית. קשה לקרוא לשירה דתית, או שירה מעט דתית, שירה מגדרית. אבל בכל מקרה קורא דתי, גם אם יקנה את הספר, יגיב אליו בפיהוק. קשה לראות את הספר הזה, כגורם בעל חשיבות כלשהי, במגזר הדתי.
מירון והקורא. הספר לא עומד במבחן הקורא, ייתכן שימכר במספר לא קטן של עותקים. בגלל שמירון די ידוע. ייתכן שמספר מסוים של מתענינים בשירה בקרב המגזר הדתי, או מתענינים בשירה בכלל, ייקנו את הספר, אבל הם יקראו רק חלק קטן מהשירים, ויינטשו.
מה הבעיה באמת. ברגע שיוצא ספר מודפס, אין את מבחן הקורא. הציבור לא קונה ספרי שירה מודפסים. זה כמו חנות מכולת שלא נבחנת לפי הרווחים. כמובן יכול להיות שעשו על הספר קצת כסף, אבל זה רק בגלל שמו של מירון. אני מבטיח לכם שהקוראים, יצאו בהרגשה שקנו גבינה מקולקלת. יש לעבור רק לספרות אינטרנט, שם יש סיכוי להעמיד את ספרי השירה במבחן הקורא. למשל למכור במחיר מאוד זול, הרבה עותקים.
לסיכום. הספר לא קריא ולא אטרקטיבי. יש להפסיק עם ספרי שירה מודפסים,. רק ספרי שירה אונליין, ולא בחינם. הקץ לשירת הדפוס.
מוטי ריקלין
