ספרית החיילים 

את הסיפור הזה מעולם לא סיפרתי לאף אחד. עכשיו, כשימיי ספורים החלטתי לא לקחת את הסיפור עמי לקבר אלא לשתף את משפחתי ואתכם לידיעת הדורות הבאים.

נולדתי בגרמניה בכפר קטן וציורי ליד דכאו לא רחוק מהעיר מינכן למשפחה קתולית פשוטה. ליד העיר דכאו הוקם מחנה הריכוז הנאצי הראשון בשנת 1933 במפעל נטוש לייצור אבק שריפה ותחמושת. המקום נמצא מערבית למינכן במדינת בוואריה בדרום גרמניה.

היינו משפחה כפרית פשוטה, אבא, אמא, ואנחנו הילדים אחותי אלזה ואני גיאורג. אבא היה עובד אדמה ולפעמים עסק במסחר ואמא הייתה עקרת ביתועסקה בבישולים, ניקיונות ועוד המון דברים.

המלחמה החלה אמנם בשנת 1939 כשאני הייתי כמעט בן תשע, אבל כילד אני זוכר את הרעש ותנועת כלי רכב צבאיים שעברו ליד הכפר זמן רב לפני כן. אחותי אלזה נולדה בשנת 1925 וההפרש בינינו הנו שש שנים. פעם כששאלתי את אמא למה יש לי אחות כל כך מבוגרת, היא אמרה שזה בגלל שהחסידה שהביאה אותי טעתה בדרך ולקח לה הרבה זמן עד שמצאה את הבית הנכון. אהבתי את אחותי אלזה מאוד. היא הייתה יפהפיה ותמיד הריחה טוב, היו לה שתי צמות בצבע החיטה ושערותיה נצצו בשמש. הרגשתי שהיא גם אוהבת אותי כי תמיד עזרה לי. היא הייתה מכינה עוגיות מאוד טעימות שאמא לימדה אותה. אלזה עזרה לאימא הרבה בעבודות הבית וגם עבדה אצל הספר בחנות שלו במרכז הכפר. אבא שלי לא התלהב מכך שאלזה הולכת לעבוד אצל הספר, למרות הכסף שקיבלה ונתנה לו. פעם שמעתי אותו מדבר בכעס עם אמא כשנודע לו כי בחורי הכפר החלו לבוא להסתפר לעיתים קרובות, לא בדיוק הבנתי אז מה המשמעות.

הייתה אהבה גדולה בין אבא ואימא שלי ואני יודע זאת גם בגלל האופן שבו דיברו ובעיקר המבטים החמים והחיוכים. מאוד אהבתי כששמעתי אותם צוחקים למרות שלא סיפרו לי למה.

ואז ביום בהיר אחד, או יותר נכון ביום קודר אחד, הכול השתנה.

בכניסה לבית שלנו בכפר עצרה מכונית צבאית וההורים שלי מיהרו לצאת לקבל את האורח. מהמכונית יצא חייל במדים (קצין אס אס). הוא היה גבוה, יפה במגפיים עם כובע מצחיה והחזיק בידו מקל קצר. אני מאוד התרשמתי ממנו ומהופעתו, במיוחד התלהבתי כשראיתי את אקדחו בנרתיק שעל חגורתו.

כשראה את מבטי, הוא חייך אליי, היו פנים יפות אבל הייתה לו צלקת על הלחי השמאלית שלא יכולתי שלא להבחין, חייכתי אליו בחזרה. הוא שאל לשמי ולחץ את ידי ואמר ששמו הוא הנס. לאחר מכן הוא דיבר באופן תקיף ונחרץ במיוחד כשאבא שלי אמר: "לא ולא, אינני מסכים." לא הבנתי מה הנושא, אבל לפי פני הוריי הבנתי שזה משהו לא טוב.

לאחר מספר ימים הנס בא שוב לקראת הערב ולקח איתו את אלזה. גם אני רציתי לנסוע אבל אימי אמרה לי לעלות לחדרי ומייד. שאלתי אותה לאחר מכן מה קורה? ומדוע אלזה נוסעת עם הנס? היא אמרה כי אלזה הולכת לספר את הנס במחנה. באמצע הלילה קמתי כי שמעתי מכונית עוצרת וראיתי את אלזה רצה הביתה. בבוקר כשראיתי אותה היא הייתה שונה, הייתה לה איזו עצבות בעיניים ולא חייכה אליי כמו תמיד כשעשיתי לה פרצופים.

אלזה הייתה רק בת שבע עשרה, אבל משהו השתנה בה מאז שהנס היה לוקח אותה למחנה. לא בדיוק הבנתי אז כיצד גדל שערו של הנס כל כך מהר כשאלזה מספרת אותו כל שבוע.

יום אחד אלזה לא חזרה מהמחנה וההורים שלי בכו והיו עצובים מאוד. למחרת אבא שלי הלך לבקר את הנס במחנה וחזר שפוף. לי הוא אמר שאלזה לא חזרה הביתה כי יש לה המון עבודה במחנה ועכשיו היא צריכה לספר גם את החיילים.

לימים נודע לי כי אחותי אלזה התאבדה במחנה כי לא יכלה לעמוד בעומס התספורות...

השנים חלפו... אני יושב באחד ממרתפי הבירה במינכן עם אורח איש עסקים שבא לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה בתחום טכנולוגי. אנחנו משוחחים ושותים והרעש הקולני מהשולחן הסמוך די הטריד. אני מפנה מבטי לעבר האנשים ולפתע אני מזהה את הנס. לא! אין לי ספק, אותו מבט שחצני עם הצלקת על לחי שמאל, צוחק ושותה מהכוס הענקית שבידיו.

לאחר זמן מה הוא קם והתנדנד לעבר השירותים. ביקשתי סליחה מאורחי ואמרתי לו להזמין כל מה שבא לו ואני מייד חוזר. השירותים היו קטנים והבחנתי כי רק הנס ואני נמצאים בו, סגרתי את הדלת מאחוריי. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא זוכר את אלזה, זו שהייתה מספרת אותו. הוא פתח זוג עיניים בתדהמה וניסה להדוף אותי.

חיסלתי אותו באופן שלא משאיר סימנים כפי שלמדתי ובצעתי בעבר, לא לפני שגיליתי לו שאלזה הייתה אחותי.

אתם בוודאי תוהים, היכן למדתי לחסל מבלי להשאיר סימנים ומי אני שמודה שחיסלתי בעבר?

ובכן, הנה התשובה. בתחילת שנת 1945 כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה, הם התחילו להשמיד ראיות לפשעים שביצעו. נודע לי כי הנס עם כיתת יורים באו לכפר שלנו ורצחו בין השאר גם את ההורים שלי.

כשנה לפני כן, בטענה של חופשה קצרה ובמטרה להציל אותי מהבאות, שלחו אותי הוריי לקרובי משפחה שלא הכרתי בהונגריה על הגבול עם אוסטריה, משם הועברתי עם קבוצה של אנשים דרך אוסטריה לאיטליה ומשם עם אוניה לישראל.

כן, לישראל! הסתבר שאני יהודי! קתולי בהסוואה.

בארץ לאחר שירות צבאי בסיירת גוייסתי ליחידה מיוחדת של המוסד. הקמתי משפחה לתפארת וזכרונות הילדות ובעיקר האושר שלי עם אלזה ליוו אותי תמיד במסעותיי.