הפרעת קשב וריכוז היא משהו שבדור שלנו אנחנו מגלים בגיל די מוקדם.
אבל גם אחרי שגילינו אותה, עדיין צריך להמשיך ולהתמודד איתה, כי בניגוד לדברים אחרים, הפרעת קשב לא עוברת...
וכשמגיעים לגיל ההתבגרות, גיל שהוא גם ככה קשה במיוחד גם למתבגר וגם להורים, הקושי עולה כמה דרגות עם הפרעת הקשב.
הבעיה היא שכהורים, בגיל הזה ההשפעה שלנו הולכת ונעשית מועטה.
כאילו יש איזה מנגנון בכל ילד, שמופעל ברגע שהוא הופך לבן נוער, מנגנון שגורם לו להתחיל ולזלזל בנו ההורים, לזלזל בידע ובנסיון החיים שלנו, לזלזל בעובדה שאנחנו יודעים יותר ממנו ואנחנו יכולים לעזור לו...
מבחינתו הוא כרגע החכם באדם ואנחנו... (תבחרו אתם את המילים, אני בטוחה שיש לכם כמה...)
אז לפני שאנחנו מגיעים לשלב הכעס, התסכול, הנסיונות לסדר את העניינים, בואו נבהיר משהו:
מרד גיל הנעורים הוא חלק מתהליך ההתפתחות הפסיכולוגית התקינה לחלוטין שעובר כל מתבגר.
זו התקופה בה הם מתחילים להבין שיש להם אופי משלהם, ושהם מסוגלים לקבל החלטות (גם אם לא בהכרח נכונות), לעשות שינויים בחיים שלהם, לבחור חברים ועוד דברים שכילדים המודעות אליהם הייתה נמוכה הרבה יותר.
הם מבינים שעכשיו הם כבר לא "הילד של...", הם כבר אדם בוגר בפני עצמו. והם מחפשים אנשים שנמצאים באותו מקום של תהיות, של היכרות חדשה עם עצמם, והם מוצאים את האנשים האלו- אבל אלו לא אתם, ההורים. אלו החברים שלהם.
בתקופת ההתבגרות בני הנוער מושפעים במיוחד מחברים וחברויות, זה מגיע למצבים בהם הם עושים דברים שנוגדים כל ערך עליו הם גדלו בבית, ואפילו דברים שעלולים לסכן אותם, הם עדיין יבחרו לעשות את זה כדי להוכיח את עצמם בפני החברים.
ברור שבשלב כזה המקום שלנו, ההורים, הופך לבעייתי קצת. מצד אחד אנחנו רואים את הטעויות שנעשות, חרדים ודואגים ורוצים לעזור ולכוון. מצד שני אנחנו לא רוצים ליצור קרע בינינו שיקשה עלינו מאוד לתקן בעתיד...
אז מה עושים?
• בוחרים את 3-4 העקרונות שהכי חשובים לכם כהורים. מסבירים למתבגר שלכם שאלו קווים אדומים לחלוטין מבחינתכם ואותם לא חוצים!
• מבהירים לו מה תהיינה התוצאות אם וכאשר הוא יחליט לנסות ולחצות את הקווים האלו.
• חשוב מאוד! שתפו אותו בהחלטה שלכם. למה בחרתם דווקא בנושאים הללו, למה כל כך חשוב לכם לעמוד דווקא על זה. הוא מסביר בוגר וחכם כדי להקשיב ולהבין את העמדה שלכם.
• כשאתם רואים שהוא עומד לטעות, האינסטינקט הראשון שלכם הוא לרוץ ולהגן עליו, לעצור אותו. כדאי לשקול מתי לאפשר לו לעשות את הטעות, כדי שילמד על בשרו את המחיר אותו משלמים על טעויות. בחרו בתבונה את הקרבות שלכם.
• גם כשבחרתם משהו עליו אתם עומדים ולא מוותרים, לפעמים כהורים אנחנו נכנעים ללחצים של הילד, במיוחד כשהוא מתבגר וכבר יודע להפעיל עלינו סנקציות ומניפולציות, ומוותרים.
תנו למתבגר שלכם אפשרות להתמודד עם תסכול. אם משהו לא מתאפשר, אז לא מוותרים, תנו לו לחוות את הקושי, החוויה הזו תיתן לו כלים להתמודדות עם קשיים בהמשך. וזו הרי המטרה שלנו.
• גם כשהקושי והתסכול איתם הוא מתמודד לא באים מכיוונכם אלא ממקום אחר, אל תנסו לפתור אותם עבורו. אם הוא מרגיש בוגר מספיק לקבל החלטות, לערער על סמכויות ולשאול שאלות, הוא בוגר מספיק כדי להתמודד עם קשיים.
• כדי לבנות בבית שטח בטוח ומוגן, כדאי לבנות מראש מודל של קבלת החלטות ושל פתרון בעיות כשמתעורר קונפליקט ביניכם.
תנו לו להיות חלק מהעניין, גם אם זה יסתיים בזה שאתם לא מוותרים.
ותנו לו להרגיש שגם כשקשה לו, אתם שם בשבילו, למקרה שהוא יחליט שהוא רוצה לפרוק דווקא אצלכם...
דווקא הקושי בלהיות הורים למתבגר, הוא המקום להתחיל ממנו. דווקא הדילמה הזו בין להיות או לא להיות, מאפשרת לכם להגיע למקום בו הוא ידע שאתם שם תמיד, אבל שאתם לא עומדים לו בדרך.
כמו שאמרתי, זו אכן משימה קשה, אבל הצלחתם להתמודד עם כל כך הרבה. אני בטוחה שתתמודדו נהדרת גם איתה.
שמי איילה סיוון, אני אמא לשני ילדים מיוחדים, בעקבות ההתמודדות הזו יצאתי ללמוד והפכתי למאמנת אישית המתמחה בהפרעות קשב וריכוז אצל ילדים ונוער. לכל שאלה אתם מוזמנים לפנות אלי ל052-6711830
