ספרא קדושים פרשה ב: ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק א: אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרו' וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם וקש' היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריו' ושפיכות דמים וכו'. יומא ט, ב: אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים וכו'. ע"כ.
נקודה סמויה עלומה זו של שנאת חנם שבלב היא המעכבת את הגאולה. בשעה שתתהפך שנאה זו לאהבה, הנה 'פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים'. שינוי זה יתרחש רק על ידי עבודה מודעת. יש ללמוד, לחקור ולהעמיק היטב בסוגיה זאת, עד יצא כנוגה צדקה ויתברר עניינה כשמלה. אין תקווה לזכות בכל שינוי, תזוזה ומהפיכה, בלי לימוד ממשי רציני של הנושא.
יש להעמיק עוד ולבאר, כי בעצם מדובר כאן על חברה ועל בדידות. שנאה היא הגורמת את הבדידות ואהבה היא סוד החברה. שנאה זו משמעה שכל אדם עומד לבדו ו'לא טוב היות האדם לבדו'. אהבה היינו החיבור היפה בין בני אדם. מעתה לא מספיק שאין שנאה ויש אהבה אלא אי אפשר בפחות מאהבה גמורה בחינת 'כמוך'. כל שאין האהבה מגיעה עד כדי כך, אכתי בודדים הם וכאילו לא עשו כלום. 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. החברה מוכרחת להגיע לאחדות ממשית תכליתית:
תענית כג, א: אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא. רש"י: או חברותא או מיתותא - ולא גרסינן הכא כחברי דאיוב, אלא בבבא בתרא, גבי מעשה דאיוב, אם אין חביריו של אדם נוהגין בו כבוד כבתחילה - נוח לו שימות וכו'. ע"כ. אבל מדרש תהלים (בובר) מזמור קכו: [אמר רבא] והיינו דאמרי אינשי או חבריא כחברי דאיוב, או מיתותא. בבא בתרא טז, ב: וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו - מאי ויועדו יחדו? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שנכנסו כולן בשער אחד. ותנא: בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי. מנא הוו ידעי? איכא דאמרי: כלילא הוה להו, ואיכא דאמרי: אילני הוה להו, וכיון דכמשי הוו ידעי. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברא כחברי דאיוב או מיתותא. רש"י: כלילי הוו להו - כתרים ובכל כתר שלשה פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשבאין יסורין על אחד מהן פרצופו משתנה וכן אילני. דכמשי - פלטיי"א. או חברא כחברי דאיוב - אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות. ע"כ.
הרי דלא סגי בחברותא בעלמא אלא 'כחברי דאיוב' דווקא ואי לאו 'נוח לו שימות'. בלי חברה שלמה, אין האדם אלא חצי דבר ופלג גופא. אם מטרת האדם היא היצירה, הנה אין יצירה בפחות משניים 'ואין קץ לכל עמלו'. צריך לזכות בחברה גמורה אמיתית, על מנת לברוא, לחדש וליצור.
בבא מציעא פד, א: נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה. ע"כ.
חיים תלויים בחברה. החברה מאפיינת ומגדירה את החיים. החיים הם זרימתם. זרימה זו היא מאחד לשני וחוזר חלילה. 'והחיות' דווקא 'רצוא ושב כמראה הבזק'. החברה משמשת מסגרת זרימת החיים. מטרת הבריאה היא החיים אשר בתוכה. הרוח מתממש לחומר דרך החברה. השורש 'חיל' קרוב לשורש 'חיים'. 'חיל' לשון דינאמיות הוא כדאיתא במפרשים.
לכל אדם נקודת חיבור מסוימת, בה הוא מתקשר ומשתייך לקוב"ה אורייתא וישראל. חיבור זה הוא הנותן לו חיים, בחינת 'או חברותא וכו'. זרם החיים עובר דרך קו קשר זה. עונש כרת וערירי היינו ניתוק והיתלשות ח"ו ממקור זה. אבל לכל אחד, אופי וסוג קשר אחר. אם חיבור זה פועל כראוי, הרי החבר הזה מסוגל ממילא לעבוד לפעול ולהצליח בכל התחומים. במקרה שאין חיבור זה מתוקן כיאות, הנה לא יועילו ולא יעזורו שום כלים או כישורים, להחיותו מכל כיוון אחר. חיבור חיוני זה, הכרחי הוא ואי אפשר לוותר עליו בשום פנים.
ברם מלבד העונש הנ"ל, שגם הוא נתון לבחירה חופשית, משום ש'תשובה' פירושה חזרה לחיבור מקורי זה, הנה קיים קושי אובייקטיבי ביצירת הקשר הזה, לחלק מבני אדם. יש אנשים אשר בטבעיות ובקלות מתחברים ויש אחרים מתקשים מאוד בכך. 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'. הגדול, הבולט והשונה, לא ימצא בקלות את דרכו בחברה. חוני המעגל יוכיח. מסתבר שעל דרך דברי מסילת ישרים בסוף ספרו, הנה חיבור זה חלוק לשניים. אחד הוא מה שביד האדם היינו פיתוח חלקו האישי עד תום יכולתו וכוחו. שני הוא בידי שמים הוא החיבור עצמו. חלק זה אינו בידי אדם, הואיל והוא תלוי באחרים. נמצא שהמתקשה בנושא החברתי החיוני, יש לו להשקיע מאמצים מרביים בחלקו שלו, למצות עצמו, לעבד ולשמר את כל מה שבידו עד שהנותן חיים לכל חי, יחברנו למי שצריך וכמו שצריך. מפתח החיים לא נמסר ביד שליח. גם חברת חיים, מכלל מפתח זה היא. כשם שמה' אישה לאיש, כך יתר קשרים חברתיים מה' הם. 'בכל דרכיך דעהו - והוא יישר אורחותיך'.
