התרבות היהודית עברה הרבה מאוד, מיום גלותה לארצות אשכנז צרפת וספרד, עד עצם היום הזה. כל קיבוץ יהודי תורני בעולם, נלווה אליו איזו בשורה תרבותית ייחודית. לא הרי תורת חכמי ספרד כתורת חכמי אשכנז ולא הרי מנהגי האחרונים כמנהגי הראשונים. מכל מקום תרבות היהודית בכללה, אחת היא בכל מקום ובכל זמן. אין השינויים אלא בהבלטות, בהדגשים, ובפרטים, משום שתרבות זו מורכבת מיסודות חיוניים אשר הנשמה תלויה בהם ומדעות, הוראות, מנהגים ופסקים שאין הנשמה תלויה בהם.
ניסיון ההיסטורי רבת השנים מוכיח שמידי כמה דורות, נחלשים איזה עיקרים מתרבות זו ומתרופפים פינות יסודיות של קולטורה היהודית, עד שכל המשכה נתון בסכנה עצומה. בריתו של הקב"ה עם ישראל היא העומדת להם בשעות קשות הללו והבטחה המפורסמת של 'כי לא תשכח מפי זרעו':
ספרי דברים פיסקא מח: דבר אחר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר ישנו בני הזקנים ישנו בני הגדולים ישנו בני הנביאים תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון מגיד שהכל שוים בתורה וכן הוא אומר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כהנים לוים וישראלים אין כתוב כאן אלא קהלת יעקב, וכן הוא אומר אתם נצבים היום כלכם מה אילו זה שעמד וקיים תורה בישראל לא היתה תורה משתכחת מה אילו לא עמד שפן בשעתו עזרא בשעתו רבי עקיבה בשעתו לא היתה תורה משתכחת ואומר ודבר בעתו מה טוב דבר שאמר זה שקול כנגד הכל. הרי הוא אומר ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו רבותינו התירו שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה על שרץ שנגע בככר לידע אם תחילה הוא אם שניה רבי שמעון בן יוחי אומר אם לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל והלא כבר נאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר איש פלוני מטמא איש פלוני מטהר ולא ימצאו דבר ברור.
תלמוד בבלי מסכת שבת פרק כ – תולין: תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' א-להים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה', וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה. ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה' - אמרו: עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין וכו'. תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י: רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא מייתי לה מן הדא וחיכיתי ליי' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא מאותה השעה וקויתי לו שאמר לו בסיני כי לא תשכח מפי זרעו.
סוכה כ, א: ואזדא ריש לקיש לטעמיה, דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. רש"י: כשנשתכחה תורה מישראל - לא נשתכחה כולה קאמר, אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל, כדאמרינן בפסחים באלו דברים.
כתובות קג, ב: והיינו דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה מפלפולי! א"ל ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא. א"ל ר"ש ב"ר: אפילו ממך? א"ל: אין. א"ל רבי ישמעאל ברבי יוסי: אפילו מאבא? א"ל: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל. וכן בבבא מציעא.
בבא בתרא כא, א: דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? ולמדתם אותם - ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. ע"כ.
מכל זה עולה בבירור כיצד 'הרבה שלוחים למקום' והם מקימים את התורה ומחזירים עטרה ליושנה, בשעה שרואים שהיא משתכחת מישראל. מסתבר שתנועות שלמות, כגון החסידות שעל ידי רבי ישראל בעל שם טוב, או המוסר שעל ידי רבי ישראל מסלנט, באו בעקבות בחינות שונות של שכחת חלקי עיקרי התורה מישראל. גדולים הללו ראו עלו ויסדוה.
נדמה שגם בימינו נשתכחה חלק יסודי מהתורה, הזקוקה ייסוד וכינוס מחדש. הכוונה בזה לתורת היחיד. גם בדורנו זכינו לגדולי תורה ויראה, ובתים גדולים שמגדלים בהם תורה ותפילה. אף גמילות חסדים נעשית ביד רחבה. ברם הכול מכוון כנגד הכלל. שיטה אחת לכולם ויחס אחיד לכל העם. הפרט נשכח:
סנהדרין ד משנה ה: לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. רמב"ם: וחותמו של אדם הראשון, צורת האדם המינית אשר בה האדם הוא אדם ובה משותפים כל בני אדם. ואף על פי שכולם מקבלים אותה הצורה נבדלים אישיהם במקרים רבים כפי שאנחנו רואים. ע"כ.
באמת המתייחס לכלל ומתעלם מן הפרט, יוצא קרח מכאן ומכאן. אין בכלל אלא מה שבפרט ואין כל גישה לכלל בפני עצמו. רק דרך הפרט ניתן להגיע לכלל. רעיון זה מבואר בכמה מקומות במקורות. תפקידנו היום אפוא הוא, החזרת חשיבות הפרט והיחיד על כנו. כל אדם עם אופיו דרכו דעתו וסגנונו. צריך להשקיע ביחיד ולהעלותו מעל הרבים האנונימי, הסתמי, האבסטרקטי והמופשט. יש לטפח את הפרט ולמסור נפש בעדו. גישה זו תביא גאולה לעולם.
