פואטרי סלאם. זו תחרות שירה בה משוררים מקריאים יצירה בסגנון הנקרא ספוקן וורד. בסוף מוכתר המנצח. ההתחלה היתה בארה"ב לפני כ 30 שנה. כיום התחרויות נפוצות בעולם, ומהוות חלק דומיננטי מהספוקן וורד.
ספוקן וורד. הוא סוג של הקראת שירה המבוצעת בד"כ בדגש על קצב, חריזה, משחקי מילים, וכדומה. סגנון זה קיים, מאז שחר ההיסטוריה. למשל בשבטים אפריקאים, תחרויות אולימפיות ביוון העתיקה, ועוד. הסגנון, חזר למעמד מרכזי בארה"ב של המאה ה 20, עם דגש על נושאים חברתיים, גזע, ...
הצלחת פואטרי סלאם בעולם. רבה מאוד. קיימת ביקורת שלילית על איכות השירה, אבל גם חיובית. כן קיימת התיחסות חיובית בחלקים מהאקדמיה, וממסד השירה. כולל פרסים, ומעמד של משורר לחלק מכוכבי הפואטרי סלאם. השירים בשפה האנגלית שאספק כאן, עומדים על רמת שירה גבוהה מאוד. מדובר בשירה מרשימה. השירים שאתן כאן, אינם רק סטנד אפ קומדי, אלא מצטיינים בדראמה אמיתית. מונולוג דראמטי מרשים. הדרמה פורצת את הלב, ונובעת מאמת גדולה וחשובה.
פואטרי סלאם בישראל. לא קיים זמן רב. לא מדובר בשירה כלל ועיקר, אלא בסטנד אפ קומדי בחרוזים. הקהל מקסימום משועשע מהחידודים התפלים. אין דרמה גדולה אמיתית. אין כלום. גם אם מה שנאמר יש בו אמת מסוימת, הרי מדובר באמת ידועה כבר זמן רב, והקהל נהנה לצחוק על כל מיני תופעות ואנשים, שכבר מזמן סומנו כמעצבנים. די מגעיל.
הערות טכניות. מפאת אריכות השירים, אסתפק בלתת פה במאמר רק חלק (משמעותי) מכל שיר. כל שיר שאתן פה ניתן למצוא ביוטויב. מומלץ, כי להקראה אפקט משל עצמה.
טמיר אהרוני, השלט בכניסה למושב. אפתח דווקא בשיר פואטרי סלאם ישראלי, מקסים. מקרה נדיר, אולי יחידני. שיר משעשע ולעיתים אפילו מרגש.
טמיר אהרוני // השלט בכניסה למושב
אז בכניסה למושב שלי, יש שלט חדש
ובו כתוב: "הלו, הגעת הביית תאט"
ובכל פעם שאני קורא אותו, מבפנים, אני קצת מת.
אין לי הסבר הגיוני באמת, והשלט צודק, זה הגיוני בהחלט.
זה בשיא הרצינות, אבל כל פעם שאני קורא אותו קצת בא לי למות
מין דחף להקיא ואני חושב שזה קשור גם למגרש המשחקים
טיילתי שם עם הכלב שלי בדיוק כשהוא נבנה
מגרש חדש, מרשים מתהדר באיכות
הנדנדה לא חורקת, ואפילו לקרוסלה יש חגורת בטיחות
מדובר במבנה יוקרתי, הישר מהקטלוג
מעוצב לשביעות רצון ההורה שאין לו זמן לדאוג.
ובעודי שם עם הכלב, בין מגלשות לנדנדות
דווקא בי פתאום התעוררו, דאגות
פשוט עד לא מזמן, היתה כאן חורשה במקום גן.
אז לא יכולתי, שלא לתהות,
איפה השנה מתכננים לעשות את שבועות?
או עש לילה כשהבוגרים חוטפים את הצעירים
איפה את זה עכשיו אפשר לעשות?
עכשיו כשאל מועדון הנוער יש שביל צפוף
אז בין שיעור ספינינינג לפילאטיס מכשירים
מישהו בכלל חושב על החברה הצעירים
...
ותוך כדי כשאני שוקע בתהיות, חלף מולי הורה עם בנו הפעוט
נופפתי לשלום כדי לצאת לידי חובה
אבל הכלב שלי, הוא לא הבין שהם מההרחבה
הוא שעט לכוון הילד, עם התפרצות אנרגיה אופינית
כדי פשוט לתת, את ברכת הלק לפנים, המסורתית
אבל האבא נבהל והטיח בטון חמור
זה הכלב שלך, מה פתאום, הוא לא קשור?
תראה את השלט, אתה לא יודע שזה אסור?
...
זה אתם אנשי ההרחבה, חירבתם אותנו מבפנים
...
לגור במושב אומר להתמסר למהות
עזוב את הכלב, מה עם הילד לא מגיעה לו ילדות?
...
העניין, זה לא איפה אתה חי, העניין זה איך?
אני חייב להודות ממש טוב. נכון, שעיקר קסמו של השיר הוא בשנינות והשעשוע, שמקורם, באמת, בעלת אופי די אישי. אבל השיר בשורות מסוימות מרגש. מעניין. סוחף. השיר אישי, וגם חברתי, שאיננו מתרומם לכדי סמל גדול, לא חייב. אין זה רצונו, והוא גם לא יכול. הסמל הגדול, המתבקש, כאן, הוא בנאלי, נדוש. אבל במושב, אצל טמיר, הוא אישי, אמיתי מרגש. יופי. יופי טמיר, השיר כן ראוי ומתאים להכנס לקאנון השירה העברית, ומי יודע אולי יצליח. יש פוטנציאל. ויש משהו בשיר שלך בחריזה, במוסיקה, שכן מושפע בצורה נכונה מהאישי, של זך, ורחל. אבל מדובר ביוצא מן הכלל שאיננו מעיד על הכלל.
יונתן בלומנפלד נסענו למרכז. שיר שהוא מעין ואריאיציה דהה ומגוחכת על השיר הקודם. שיר חברתי, שלא ברור בו מה האישי, אבל זה לא העניין. זה לא עובר לשומע, זה לא עובר, הכל רק חידודים, על השוני בין ירושלמים לתל אביבים. רק סטנד אפ קומדי עם חרוזים, לא טובים, אם כי חרוזים. האמת הנאמרת ידועה מאוד, ולא מעניינת, אותה מצייר יונתן, מנקודת ראיה לא שגרתית, עקומה מאוד, מוזרה במובן הרע, רק כדי להדהים. אין פה פגיעות של היוצר, אין פה את הרגישות של טמיר, שום דרמה, רק לעג. נראה שיונתן מקבל מחיאות כפיים מהקהל, כי הוא חתיך.
יונתן בלומנפלד/נסענו למרכז
נסענו למרכז, לפני כמה ימים
מה ירושלמים עושים במרכז, אתם בטח שואלים
ובכן, נסענו לקנות אפקט לגיטרה, אני וחבר,
יש אפקטים שאפשר לקנות במרכז, כך מסתבר
חיפשנו שעות חניה, ולא הצלחנו להבין איך מגיעים
מה ירושלמים עושים במרכז?
...
מוכר דיפלומט נותן לי מבט מתנשא
של לא מענין אותי באמת, מי אתה, ומה אתה עושה
מבט של הגיטרות כאן חביבי, הן לא סתם גיטרות, הן פראיות
המצילות כאן, לא סתם מצילות, הן מושיעות
...
לא החלפנו 2 מילים, ואני כבר עצבני
מי נתן לך למכור, ילדון עלוב ויומרני
...
ובעומק החדר, על עמדת המכירה
עומדת ניצבת לה שם בחורה
עם הגב אלינו אך ניתן בקלות להבחין
בקווי המתאר שגולפו בסכין
...
אחח נשות המרכז, נשים טרפות
שמות את היפות, במילה מזויפות
הן לא כמו שלנו, נשים של אמת
...
הנשים שלנו, לא צריכות שמלות קצרות, או חצאית
הן לא זקוקות לפן או שעוות
למי בכלל איכפת מזוג רגליים ארוכות? או חלקות
או ישבנים שזופי ביקיני עם אפקטים שרק במרכז אפשר לקנות
יש פה עודף עצום של מלל. הכאב והמרירות של טמיר, הופכים אצל יונתן לרשעות קטנונית לשמה, והקהל מצטרף בקולות עידוד של רוע לב. רוע, זה לא טוב בשירה. זו לא שירה
אריק אבר. אמנים לא מסוגלים. טקסט חלש משמים ובנאלי, מלל סתמי, שלפעמים הופך לאמירות ברורת, אבל בעצם מוכרות. אריק הוא רוח חיה בארגון ארועי פואטרי סלאם ישראל.
אריק אבר/אמנים לא מסוגלים
אמנים לא מסוגלים להבין את ערך עצמם
אמניים מדברים, אמנים מדברים אמנות
אמנים מדברים דברים
אמנים מדברים דברים במשיכות מכחול
בקופוזיציות תנועה, בעצוב של חומר, עץ, זכוכית, קרמיקה
צליל, מצלול, פרפורמנס, מנגינה, תמונה, מילה מילה מילה
בקצב, אמנים מדברים בקצב, אמנים מדברים בקצב מסחרר
אמנים מדברים באפיקים ישירים למרכזי העצבים
אמנים לא לוקחים שבויים
אמנים לא מסוגלים להבין את ערך עצמם
...
אמנים עושים חלטורות, אמנים עושים חלטורות, אמנים עושים חלטורות
כן! אמנים עושים חלטורות. כי אם אמנים לא יעשו חלטורות
אז אומנים יעשו חלטורות. תמיד יהיו אומנים שיעשו חלטורות
ירשו למפיקים שלא יודעים להפיק מעצמם דבר
להגיד לאמנים איך מהו מתי לאמר
...
האם הקהל הבחין כשהוא השתמש במילה אומנים ולא אמנים? אני מסופק. אבל זה לא העניין, למשל מה קורה עם השורה המרכזית, " אמנים לא מסוגלים להבין את ערך עצמם". נראה שהכוונה שהם ממעיטים בערך עצמם, נו זו שטות, כולם מחזיקים מעצמם מוצארט, ואולי להפך שהם יותר מידי מחזיקים מעצמם. אין לזה הרבה גיבוי בטקסט, ובכל מקרה זו אמירה ידועה. אולי זה המתח בין 2 האפשרויות הקיימות במקביל. אולי אבל זה לא עובד רגשית. זה לא עובר. ייתכן שיש פה כאב, אבל בפועל זה רק טקסט משמים.
סיכום ביניים. פואטרי סלאם ישראל, לא מייצר שירה. הטקסט של טמיר אהרוני הוא כן שירה, אבל טקסט אחד, לא מספיק. בואו ונסתכל על שירים באנגלית. ונראה את ההבדל.
אוליביה גטווד, מייגן פאלי, אמרי לא. רק עברנו לאנגלית, והנה שירה גדולה באמת. מעבר לטקסט המרשים, הביצוע מהמם, והבעיה בסאונד, אולי בעצם רק מגבירה את האפקט באופן חיובי.
Olivia gatwood, megan falley/ say no (from poetry slam)
It is summer. The smell of beer and hotdogs
is sweet in the air like a national anthem.
It’s baseball season, and you love baseball,
and going to these games with your boyfriend.
And today might be the perfect day
as you watch the little boys with their sticky grins
on their father’s shoulders. As you watch
all the happy people on the Jumbotron —
and then you see your own face
and your boyfriend down on one knee.
and then you see an engagement ring
so big it blinds the screen.
And the way he looks at you
like he caught the home run ball.
And then you look up
and see the thousands
of people in the stadium, rooting for you,
to do it, to say yes.
This is for the woman who says no:
They will boo you as you run down the stadium steps
because it will never be the wedding aisle.
Someone will throw popcorn at you
because it will never be rice, or confetti.
Someone will catch your wrist
because it will never be a bouquet.
They will call you a villain. A bitch.
They will call you worse.
They will curse the day you learned any other words
besides yes and sorry.
The ones who think themselves kind will ask
why you couldn’t just fake it for the screen,
why you had to make no a public thing.
There were little girls in the audience after all
and you denied them their fairytale.
Someone will tell your now ex-boyfriend
how undeserving you are, how any sane woman
would have loved that proposal,
and you must not have been shit anyway,
probably crazy, and he will nod.
And somewhere a man calls to a woman from his car window,
Hey sexy, come closer. She says no,
— Cunt, you are ugly anyway.
Somewhere a woman argues for a higher salary
and her co-workers call her a bitch in the break room.
Somewhere a woman’s friends sign her up
for a makeover show. The audience laughs
…
מדהים. שירה דרמטית גדולה, בגודל של מסך קולנוע. אמת חשובה, מעוף אדיר, כאב חשוב.
נייל הילבורן. הפרעה טורדנית כפייתית. הנה עוד שיר סלאם באנגלית.
Neil hilborn/ OCD (poetry slam)
The first time I saw her…
Everything in my head went quiet.
All the tics, all the constantly refreshing images just disappeared.
When you have Obsessive-Compulsive Disorder, you don’t really get quiet moments.
Even in bed, I’m thinking:
Did I lock the doors? Yes.
Did I wash my hands? Yes.
Did I lock the doors? Yes.
Did I wash my hands? Yes.
But when I saw her, the only thing I could think about was the hairpin curve of her lips..
Or the eyelash on her cheek—
the eyelash on her cheek—
the eyelash on her cheek.
I knew I had to talk to her.
I asked her out six times in thirty seconds.
She said yes after the third one, but none of them felt right, so I had to keep going.
On our first date, I spent more time organizing my meal by color than I did eating it, or fucking talking to her…
But she loved it.
She loved that I had to kiss her goodbye sixteen times or twenty-four times if it was Wednesday.
She loved that it took me forever to walk home because there are lots of cracks on our sidewalk.
When we moved in together, she said she felt safe, like no one would ever rob us because I definitely locked the door eighteen times.
I’d always watch her mouth when she talked—
when she talked—
when she talked—
when she talked
when she talked;
when she said she loved me, her mouth would curl up at the edges.
At night, she’d lay in bed and watch me turn all the lights off.. And on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off, and on, and off.
She’d close her eyes and imagine that the days and nights were passing in front of her.
Some mornings I’d start kissing her goodbye but she’d just leave cause I was
just making her late for work
…
מרגש, חזק, דרמה עצובה, עובר לשומע. ההקראה מדהימה מותאמת לטקסט.
סיכום סופי. פואטרי סלאם באנגלית ( ארה"ב...). שירה אדירה. פואטרי סלאם ישראל, לא שירה.
קינוח, הולי מקניש, נבוכה. נקנח, בשיר הספוקן וורד המפורסם, מועמד רציני לקאנון השירה באנגלית, לתולדותיה. הולי מקניש נבוכה להניק בפומבי.
Hollie macnish/embaressed
I thought it was okay, I could understand the reasons
They said, “There might
be a man or a nervous child
seeing this small piece of flesh that they
weren’t quite expecting.”
So I whispered and tip-toed with nervous discretion
But after six months of her life sat sitting on lids,
sipping on milk, nostrils sniffing on piss
Trying not to bang her head on toilet roll dispensers
I wonder whether these public loo feeds offend her
‘Cause I’m getting tired of discretion and being polite
As my baby’s first sips are drowned drenched in shite
I spent the first feeding months of her beautiful life
Feeling nervous and awkward and wanting everything right
Surrounded by family ‘til I stepped out the house
It took me eight weeks to get the confidence to go into town
Now, the comments around me cut like a knife
As I rush into toilet cubicles
feeling nothing like nice
Because I’m giving her milk that’s not in a bottle
Which in the cocaine generation white powder would topple
I see pyramids, sales pitches, across our green globe
And female breasts--banned--unless they’re out just for show
And the more I go out, the more I can’t stand it
I walk into town, feel I’m surrounded by bandits
‘Cause in this country of billboards, covered in tits
And family newsagent magazines full of it
WH Smith top shelf’s out for men
Why don’t you complain about them then?
In this country of billboards, covered in tits
And family newsagent magazines full of it
W.H. Smith top shelves out for men
I’m getting embarrassed in case
a small flash of flesh might offend
And I’m not trying to parade it
I don’t want to make a show
But when I’m told I’d be better just staying at home
And when another friend
I know is thrown off a bus
And another mother told to get out of a pub
Even my grandma said that maybe I was sexing it up
And I’m sure the milk-makers love all this fuss
All the cussing, and worry, and looks of disgust
As another mother turns from nipples to powder
Ashamed or embarrassed by the comments around her
And as I hold her head up and pull my cartie across
And she sips on that liquor made from everyone’s God
I think, For God’s sake, Jesus drank it
So did Siddhartha, Muhammad, and Moses
And both of their fathers
Ganesh, and Shiva and Brigit and Buddha
And I’m sure they weren’t doing it sniffing on piss
As their mothers sat embarrassed sitting on cold toilet lids
In a country of billboards covered in tits
In a country of low-cut tops cleavage and skin
In a country of clothed bags and recycling bins
And as I desperately try to take all of this in
I hold her head up, I can’t get my head round the anger
Towards us and not to the sound of lorries
Off-loading formula milk
Into countries dripping in filth
In towns where breasts are oases of life
Now dried up in two-for-one offers enticed by labels, and gold standard rights
Claiming that breast milk is healthier, powdered and white
Packaged marketed and branded and sold at a price
That nothing is free in this money-fueled life
Which is fine if you need it or prefer to use bottles
Where water is clean and bacteria boiled
But in towns where they drown in pollution and sewage
Bottled kids die and they know that they do it
In towns where pennies are savored like sweets
We’re now paying for one thing that’s always been free
In towns empty of hospital beds, babies die,
Diarrhea-fueled, that breastmilk would end
So no more will I sit on these cold toilet lids
No matter how embarrassed I feel as she sips
Because in this country of billboards, covered in tits
I think we should try to get used to this
שיר אישי, שהופך לסמל דרמתי נביאי חברתי עצום. יצירת מופת.
מוטי ריקלין
