התמכרות למסכים, או שובו של החלילן מהמלין 

רובנו זוכרים את אותו סיפור על החלילן מהמלין שבגרמניה. מכת עכברושים מילאה את הרחובות, והתושבים היו מיואשים. מה הם לא ניסו כדי להרחיק את היצורים הדוחים? שום דבר לא עזר. העכברושים הארורים היו פשוט בכל מקום. כשהגיע אותו חלילן וטען שביכולתו לסלק את העכברושים, התייחסו לדבריו בביטול. הוא לא נרתע, וחזר שוב ושוב על הבטחתו, ובתמורה ציפה לתשלום הולם. כששום דבר אחר לא עבד, והייאוש אפילו גבר, נתנו ראשי העיר את הסכמתם. החלילן אז שלף את כלי הנגינה שלו, ולקול המוזיקה המתרוננת החלו העכברושים לנהור לעברו מכל פינה. הוא צעד אל הנהר ונכנס לתוכו, כשהעכברושים מיד אחריו. כשטבעו העכברושים בנהר, ממש עד האחרון שבהם, פצחו תושבי המלין המשתהים בחגיגות שמחה. אבל כשהופיע החלילן לתבוע את שכרו הם סילקוהו בבושת פנים, ולא שילמו דבר. לא חלפו ימים רבים, והחלילן חזר אל העיר. הוא לא אמר דבר, ורק קירב את החליל אל שפתיו. מבעד לחליל יצאה מוזיקה אחרת, שונה, וכל ילדי המקום החלו לנהור אל החלילן. כשהחל להתרחק, הם צעדו בעקבותיו. יש שטוענים כי הם נעלמו אל מערה נסתרת בהרים הרחוקים. מקץ זמן לא רב, לא נותר ולו ילד אחד בכל העיר. הילדים נעלמו כולם.

לפני זמן מה נסע חברי ישי בית הלחמי עם שתי בנותיו אל אחד מקיבוצי הצפון. המקום שידוע ביופיו, מכיל פינות חמד ומשחק לרוב. היה זה יום שבת שמשי ובהיר, ממש מהימים שמזמינים שהות מחוץ לבתים. כבר בדרך דאג חברי לעדכן את בנותיו כי ביום שכזה, קרוב לוודאי שמתקני המשחקים יהיו תפוסים ועמוסים, וההמתנה תהיה רבה. אבל מה שקידם את פניהם היה שקט. השבילים הקסומים, הטובלים בירוק, היו כמעט לחלוטין פנויים, שלא לומר נטושים. גם מתקני המשחקים, שהכילו כמה מהמתקנים המלהיבים ביותר שניתן למצוא, חיכו מיותמים למשתמשים ראשונים. הילדים נעלמו כולם.

האם כל אותם מוניטורים ומסכים, טאבלטים וסמארטפונים אינם אלא צליל חליל מהפנט, שממגנט את המבט אל המסך? למבוגרים שבינינו זכור גרונן הניכר של האימהות שקוראות לילדיהם לעת ערב לשוב הביתה. היינו מטפסים על עצים, יוצרים חבורות, רבים ומתפייסים, מגלים פינות סודיות, משחקים תופסת וחמש אבנים, קלאס וגומי. היינו מבלים שעות ארוכות מחוץ לבית, ורק כשהחשכה הייתה יורדת, ועמה בטן מקרקרת מרעב, היו רגלינו מובילות אותנו הביתה בחזרה.

מציאות זו השתנתה ללא שוב. את הילדים אפשר היום למצוא, לרוב בלא מאמץ. אם לא בחדרם, אז בסלון או במרפסת. פעילות גופנית? מפגש חברתי? חקירת הסביבה בה הם חיים? בתדירות ואינטנסיביות פחותים בהרבה. הפיתויים שמספקים המסכים הצבעוניים, האינטראקטיביים, הדינמיים, הופכים ליותר ויותר חזקים. זה בסדר, גם הרבה מהמבוגרים נשאבים לאותו המקום. גם אותם ניתן למצוא כשעיניהם צמודות למסך כזה או אחר. 

אני לא רוצה לטעון כי השימוש בטכנולוגיה משמעותו אסון. גם אני, ממש ברגעים אלו, מעלה באמצעות לפטופ את מחשבותיי, ואחר כך גם אשתמש בערוצים האלקטרוניים כדי שזה יגיע אל האוזניים והעיניים הנכונות. אז שימוש באופן מאוזן הוא רצוי ואפילו מתבקש. אך ליותר ויותר אנשים המסכים הם כבר לא כלי שרת. לכל אדם יש את אותה נקודה מסתורית, שבה השימוש הופך מבחירה לכורח, ממשהו שרוצים למשהו שמשתלט ומפעיל.

אז חזר אלינו אותו חלילן מהמלין, בווריאציה חדשה ומודרנית. המוזיקה שעולה ממנו טרם נשמעה מעולם – חזקה, לוכדת, כובשת. יותר ויותר אנשים מבלים פרקי זמן גדלים והולכים מול המסכים. לפעמים זה עבודה, לימודים, או סתם כיף, אבל לפעמים אלו אזיקים בלתי נראים שמונעים מאתנו להתמסר לכל השפע שהעולם הזה מציע. אז האם נסכים להסתפק רק באותה מערה חשוכה בהרים הרחוקים? יש הרי כל כך הרבה מעבר...