עבודה זרה הגסה, כבר בטלה כיום כמעט. אך רוב בני אדם עדיין עובדים אותה. הגדרת עבודה זרה מבחינתה הרעיונית היינו אידיאל, ערך עליון, אשר אדם מאמין בו כיעד מטרה ותכלית בפני עצמו. כסף כבוד אוכל יופי ספורט ועוד רבים, מהווים עבודה זרה של ממש אצל רבבות אלפי אנשים. מי שיש לו הערכה והתפעלות מכסף ומעשירים מצד ההון והרכוש גופם, הרי הוא עובד את אלוהי הכסף ואת אלוהי הזהב. אחרים רואים בסעודה דשנה וארוחה טעימה, בשר שמן ויין ישן ערך וחשיבות. עושים בטניהם אלוהיהם. יופי, הרבה נכשלים בו: מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת - הוספה סימן א: נדמה לו כאשה יפה שלא היה כיופיה מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר ויראו בני הא-להים את בנות האדם כי טובות הנה וכו'. ע"כ. רגילים לחשוב כי זוהי כוח התאווה, אבל באמת שורשה בעבודה זרה. האדם מוקיר מאוד את היופי וממילא טועה בה. אילו ידע להתייחס נכונה אל היופי כדבר טוב וחיובי אך בשום פנים לא כאידיאל ותכלית, שוב לא היה נפתה אחריו.
לעומת זה עבודת ה', היינו נמי ערכים עליונים נכונים. מעניין הדבר, שאין כל ישראל מחוברים לאותו הדבר. בני הישיבות תלמידי הגר"א ומוהר"ח מחשיבים 'תלמוד תורה כנגד כולם'. בעלי המוסר תלמידי אור ישראל מסתכלים על ה'עבודה' כעיקר. אנשי חסד מוצאים בגמילות חסדים את תכלית חייהם. חוגים חסידיים ספרדים ועדות המזרח, מאמינים בחוכמת הקבלה, שהיא למעלה מן הכול. כל אלו ודאי חשובים עובדי ה'. 'קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד'. כולם מכוונים אל אותו אחד, רק כל אחד תופס אותו מצד אחר. הרי 'ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא'. אי אפשר להידבק בו באופן ישיר. ממילא ישנן כמה וכמה דרכים להגיע אליו יתברך. חז"ל לבדם כבר הציעו שלוש שיטות בזה:
כתובות קיא, ב: כיון דחזייה דקמצטער, א"ל: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' א-להיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: לאהבה את ה' א-להיך ולדבקה בו - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? [והכתיב: כי ה' א-להיך אש אוכלה!] אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
סוטה יד, א: ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה' א-להיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. רש"י פרשת ראה: ובו תדבקון - הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה:
ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כה [ג] ר' יהודה בר' סימון פתח אחרי י"י א-להיכם תלכו. אמ' ר' יהודה בר סימון וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה, אותו שכת' בו בים דרכך ושבילך במים רבים, ואת אמ' אחרי י"י א-להיכם תלכו, אלא ובו תדבקון, וכי איפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, אותו שכת' בו כי י"י א-להיך אש אכלה, כורסייה שביבין דינור, נהר דינור, ואת אמ' ובו תדבקון, אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה"ד ויטע י"י א-להים גן בעדן, אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. ע"כ.
מהלך זה האחרון, מתבאר אצלנו לטעמינו, שהכוונה למידת דרך ארץ. 'מטע' מבטא יצירה. 'אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה', ראשית עיקר עסקו הינה פעילות יצירתית איכותית, כגון נטיעת גן עדן - 'אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה', תלכו בדרך ה', 'ונטעתם כל עץ מאכל'. תפרו ותרבו. 'לשבת יצרה'. היינו צלם א-לוהים. האדם הוא האומן, הוא הפורה, הוא היוצר, בדמותו ובתבניתו של הקב"ה. פה דרך היצירה, זוכה האדם לדביקות עילאית. הוא הולך אחרי ה' א-לוהיו ופוגע פוגש בו בדרכו. שבת י, א: רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו. תנא להו רב חייא בר רב מדפתי: ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ע"כ. ועיין דרשות ר"י אבן שועיב פרשת משפטים ושקלים וטור ריש חושן משפט.
שבת קיט, ב: אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה - שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. רש"י: ויכלו - הקדוש ברוך הוא, וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת. ע"כ.
'מעשה בראשית' הינו היצירה הראשונה והמקורית. חז"ל מגלים שקיימות דרכים, בהן האדם יוכל להיחשב שותף להקב"ה ביצירה. הוי אומר שמטרה חשובה ועליונה היא להיעשות שותף כזה. כאן נדבק הוא במקום. אנחנו מוצאים מעלה נשגבה זו, של כביכול שותפות להקב"ה, בעיקר ביחס למעשה בראשית. ועיין יד המלך הלכות תשובה פרק ה' הלכה ה'. אין שותפות בעלמא, באוויר. שותף להקב"ה היינו במעשיו ומעשיו הם מעשה בראשית. אף במטע הרי הוא נעשה כעין שותף להקב"ה במעשה בראשית. מתברר אפוא לפי זה כי הדביקות בהקב"ה הינה שותפות. אף גם זאת, שאין דביקות בעלמא אלא דביקות במטרה משותפת, שהיא מעשה בראשית. כאן מדברים על אידיאל, חזון ומשא נפש של כל אדם מישראל, מדרגה עילאית של שותפות ודבקות בבורא יתברך. היצמדות זו עוברת דרך מעשה בראשית. שם מייצר ומחולל בורא העולם, בשיתוף פעולת האדם. שניהם כאחד עסוקים ובאים בתכלית, רוצה לומר בדרך ארץ, במטע, בפריה ורביה, ביצירה אנושית איכותית.
כאן נאספו מאמרים נוספים שמצאתי, העוסקים בשותפות ממין זה:
מדרש תהלים (בובר) מזמור פו: שמרה נפשי כי חסיד אני. הקב"ה נקרא חסיד, שנאמר כי חסיד אני נאם ה', ודוד קרא עצמו חסיד, אמר ר' אבא בשם ר' אלכסנדרי כל מי ששומע קללתו ושותק, וספוקה בידו למחות, נעשה שותף להקב"ה, שכן שומע שמחרפים לפניו אומות העולם ושותק, ודוד היה שומע קללתו ושותק, לפיכך אמר שמרה נפשי כי חסיד אני.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת פינחס: ד"א ועשיתם עולה. מלמד שכל המשמר את המועדות כראוי כאילו שותף עם הקב"ה במעשה בראשית שנאמר ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים לכך נאמר בראש השנה ועשיתם שבתשרי נברא העולם:
זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות: אמר רבי יודאי מצות יבום משובחת והמקיים מצות ייבום לשמה נעשה שותף להקב"ה [במעב"ר] (והמקיים מצות ייבום לשמו הגדול ב"ה כיחזקאל [וגדול הוא מיחזקאל [ע' בס' חיים ומזון] דכתיב ויהי קול בהנבאי והנה רעש שנבואתו היתה ברעש ולא בנחת [ר' [חנינא] אמר גדולה מצות יבום שהמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקב"ה דכתיב [הכא] ולא יכרת שם המת וכתיב [התם] ולא יכרת [כל בשר] וגו'.
מחזור ויטרי סימן שכח: ואמ' ואימתך על כל מה שבראת. כדי שייראוך. על ישר' שנקראו ברואים. כד"א כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וגו'. כל הנקרא בשמו של הקב"ה מעלה עליו הכת' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית: שנ' ויצר. ויברא. ויעש. ואין לך אומה ולשון שמכבדין שמו של הק' כישר'.
ספר הרוקח הלכות פסח סימן רצא: האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים ימים אין כתי' כאן אלא שבעת הימים שבעה ימי בראשית וכו'.
ספר אבודרהם הקדיש ופירושו: יש אנשי' שעונין אמן יהא שמיה רבה מברך וכו' עד ואמרו אמן. ואני קבלתי מרבותי שאין לענות אלא אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, וכן נראה מדברי רבינו סעדיה, וכן מצאתי כתוב בשם הרא"ש. והטעם, כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות ומלת אמן אינה מן המנין כי הוא עונה על מה שאומר ש"צ יתגדל ויתקדש. ולפי זה צריך לומר ולעלם עלמיה כדי שיהיו כ"ח אותיות, ועוד כי כן הוא לשון הפסוק כמו שאמרנו למעלה. ותמצא כי אומר קדיש שבע פעמים ביום. וכן תמצא בקהלת ז' פסוקים מעת ללדת עד ועת שלום. ובכל פסוק מהם ד' פעמים עת, ובכלהם יש כ"ח עתים כנגד שבעת ימי השבוע שיש בהם כ"ח עתים: כי ארבעה עתים משתנים בכל יום ולילה, מהבקר עד חצי היום עת אחד, ומחצי היום עד הלילה עת שני, ומתחלת הלילה עד חציה עת שלישי, ומחצי הלילה עד הבקר עת רביעי. וכנגדן ז' כוכבי לכת וכ"ח מחנות הלבנה. וכן תמצא בפסוק ה' בחכמה יסד ארץ ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפסוק בראשית ברא א-להים ז' תיבות וכ"ח אותיות. וכן בפסוק וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר ז' תיבות וכ"ח אותיות. מכאן אמרו העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית.
תלמוד בבלי מסכת קידושין פרק א - האשה נקנית: ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. נדה לא, א: תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם - הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: פוץ מלחא - ושדי בשרא לכלבא.
איגרת הקודש לרמב"ן פרק ב: [והנה כל הדברים שאמרנו הם בסוד מערכת סדרי עולם ובנינו ודוגמת זכרים ונקבות בסוד משפיע ומקבל השפע]. והנה חבור האדם אל אשתו כראוי פי' ז"ל שהיא כדמיון שמים וארץ שנאמר נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר ואגודתו על ארץ יסדה, והם אגודה אחת לברוא אדם וזה [סוד] נעשה אדם בצלמנו, כלומר גם אני שותף בבריאת האדם, והשותפות הזו, כי מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף והש"י זורק בו נשמה, כאמרו ויפח באפיו נשמת חיים, ואומרו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה [לכן אתם בעלי עיניים, ראו אם יש גנות בדבר שהש"י שותף בו. אם כן נמצא חבור האדם לאשתו כשהוא כראוי שהוא סוד בנין העולם וישובו, כי האדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית].
ברכות סג, א: אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו - כופלין לו פרנסתו, שנאמר והיה ש-ד-י בצריך וכסף תועפות לך. רבי שמואל בר נחמני אמר: פרנסתו מעופפת לו כצפור, שנאמר וכסף תועפות לך. רש"י: המשתף שם שמים בצערו - שמברך על הרעה דיין האמת, אי נמי: שמבקש רחמים מלפניו. בצריך - בצרתך. תועפות - לשון כפילה, כדמתרגמינן וכפלת - ותעיף.
