מודל ארבעת השלבים לגמילה ממסכים 

זה לא סוד שאנחנו מוקפים במסכים ממש מכל כיוון. אם זה המחשב הביתי, הטאבלט או הסמארטפון, הטלוויזיה או המסכים ברכב. למעשה התחושה היא כי אנחנו כבר לא יכולים להתקיים בעולם הזה בלעדיהם. אפילו טקסט זה שאותו אתם קוראים עכשיו מופיע על המסך אצלכם. ואין בכך כל רע. זוהי דרך להגיע להרבה אנשים בזמן קצר, ואולי גם להקנות משהו בעל ערך. אבל בשביל אנשים מסוימים, המסכים כבר אינם דרך חדשה לקבל מידע, להתעדכן או ליהנות. בשבילם זה משהו שמנהל אותם, משפיע עליהם, ואפילו משתלט על הזמן וההתנהגות שלהם. מאמר יראה איך זה קורה, בתהליך שכולל ארבעה שלבים מובחנים.

נסכים כי לא כל שימוש במחשב או בסמארטפון הוא התמכרות. אצל רוב האנשים השימוש הוא מאוזן, מועיל ומקדם. הם עובדים עם מסכים, מתקשרים או משחקים, אבל משאירים מקום גם לממדים האחרים של החיים. אבל האיזון הזה יכול להשתבש. לפעמים הגלישה הזאת אל שימוש מופרז ולא מידתי מתרחשת כתוצאה מהרגל שהשתרש, מרצון לברוח ממציאות לא רצויה, או פשוט משעמום. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, מה שמאפיין את השלב החדש הוא: הדחקה, אותו אני מגדיר כשלב הראשון. המשתמש כבר אינו אדון לבחירותיו, אבל הוא אינו יודע זאת. מבחינת התחושה זה ממש דומה למצב בו השימוש במסכים הוא רגיל ונורמטיבי, אבל רף נחצה. מבלי דעת יותר ויותר פעילויות ומחויבויות נדחקות למועד אחר. אם זה בעבודה מול הבוס, כלפי המשפחה או בת הזוג, מול מרצים או מורים במסגרת הלימודית, והתירוצים מתרבים. למשתמש יש את התחושה כי המצב בשליטה, כי ניתן לחזור ולהתמקד בתחומים האחרים רק אם יחליט זאת, "אבל רגע – רק תנו לסיים את המשחק הזה..."

בשלב השני – שלב ההכחשה – בגלל האופי השואב והמשתלט של העיסוק במסכים, שיקול הדעת והיכולת לבחינה עצמית משתבשים. האדם למעשה נבלע בחוויה, ולא מצליח להסתכל על עצמו באופן נקי. מתחילה אמנם לחלחל ההכרה כי הדברים יצאו משליטה, אבל זוהי הכרה חלקית. שלב ההכחשה שבו מתחילים ליפול האסימונים מתרחש כשיש יותר ויותר סימנים לירידה בתפקוד השוטף. יופיעו ביטויים כמו – 'אצל כולם זה ככה', "זה רק בתקופה האחרונה", ועוד התייחסויות שמגמדות את החשיבות של ההיצמדות למסכים. האדם מקפיד להכחיש לאחרים, אבל גם לעצמו, את חומרת המצב, ולהציגו כזמני והפיך. מה שמעניין הוא שהפעילות נותנת את התחושה של כיף משוחרר שאין לו השלכות, לא על חשבון שום דבר אחר. יש אפילו שמתחילים לקרוא לילד בשמו – התמכרות - אבל הם כל כך בתוך זה שהם לא רואים בכך בעייה.

השלב השלישי – הוא שלב ההכרה – הוא שלב משברי שבו האדם לא רק מבין כי הוא מכור, ולא רק מבין כי אין לו אפשרות לצאת מזה בעצמו, אלא שלפתע מתברר לו המחיר הכבד, לעיתים העצום, שהוא משלם על ההתמכרות הכה תמימה. אם עד עתה ניתן היה לראות בכך פעילות לא מזיקה, לפתע התעסוקה בסימן שאלה, הזוגיות מתפרקת, ההישגים הלימודיים צוללים, והיחסים עם האנשים שבסביבה המיידית מתערערים. הרבה פעמים עולות תחושות כמו חוסר אונים, אכזבה, בלבול או החמצה עמוקה. מתעוררות שאלות נוקבות לגבי ההשלכות של ההתמכרות על העתיד. חששות צצים, שלעיתים מלווים בייאוש או אפילו בדיכאון ביחס ליכולת לצאת מזה. הרבה פעמים התחושה השלטת היא של אין אונים. יש גם סוג של אבל ותחושת אובדן על הצורך להתנתק מפעילות שהייתה מרכז החיים, ושסיפקה הנאה כה גדולה, אבל לעיתים גם מיאוס על הנדוניה המרירה שנלוותה אליה. בתמצית, הנזק ברור ונוקב, המשך המצב לא מבשר טובות, והיכולת לשנות באופן עצמי נראית תלושה.

בשלב הרביעי – שהוא שלב הפנייה לעזרה - ההכרה בקיומה של ההתמכרות דוחקת את האדם לפנות לגורמים מקצועיים שיכולים להוציא אותו מזה. למעשה זה הנזק והמחיר המכבידים שההתמכרות גרמה אשר מאיצים בו לפעול. מרוקן ממשאביו, חשדן ביחס ליכולתו לחלץ את עצמו, הוא פונה אל מחוצה לו לסיוע. כמעט תמיד מי שעומד מאחורי הפניה לעזרה הם אנשים מסביבתו הקרובה, שמסוגלים לראות את הדברים במבט מפוקח וצלול בהרבה. עומדות בדרכו הבושה, ההודאה בחולשה, תחושת האשמה, והאכזבה מעצמו ומאחרים. מצד שני, יש גם הרבה הקלה לחשוב ולדעת שיש רבים שהיו על הנתיב הזה, וידעו להיחלץ וגם לפרוח כדי להפיק מחייהם את המירב.

אז זה היה אם כן מודל ארבעת השלבים לגמילה ממסכים, שכלל: 1. הדחקה, 2. הכחשה, 3. הכרה ו-4. פניה לעזרה. מודל זה מאפשר לאדם ולאלו שבסביבתו הקרובה, להבין טוב יותר היכן הוא נמצא, והבנה היא פעמים רבות הצעד החשוב הראשון. השלבים כמובן לא שווים באורכם או בעוצמתם. כל אדם חווה את הדברים אחרת. בנוסף, הדברים כמובן לא מסתדרים תמיד סכמטית ואלגנטית כמו במודל, שהוא הפשטה או הכללה של השלבים המרכזיים. ישנן לפעמים רגרסיות, או שהמחיר לא נתפס ככבד מספיק, או שהאדם מוצא דרכים מתוחכמות יותר להסוות ולטשטש את עוצמת ההתמכרות מסובביו. אבל מה שבטוח הוא שבלי ההכרה בהתמכרות, או ביותר מזה - במחיר הבלתי נסבל שמשולם, לא תהיה יציאה לדרך חדשה ועצמאית. דרך בלי תלות, אל חיים של איזון, אופטימיות ותקווה.